מכתב לראש הממשלה.

בס"ד 

שלום לך,

אתה ודאי אינך מכיר אותי,אני איני אדם מפורסם,אני אדם פשוט,אחת מהעם.

אתה בטח לא תקרא את המכתב הזה,מהסיבה הפשוטה,

שאיש איננו ידאג להעביר לך את זה המכתב.

אתה בן אדם עסוק.

כרגע אתה עסוק בתכנון תוכניתך המשובחת,

תוכנית אשר אתה עצמך כלל לא יודע מהי מטרתה,

ודאי נועדה לקדם את האינטרסים שלך.

אתה ממשיך יפה את דרכו של אביך הרוחני,אני חייבת לאמור לך זאת.

אתה יודע,מר אהוד,

לא על זה רציתי לכתוב לך,

אבל לא יכולתי להתעלם,וחוץ מזה,

אם המכתב כולו היה עוסק בתוכנית ההתכנסות ודאי לא היית שולח אליו אף לא מבט אחד קטנטן,

כי האזרחים הכתומים,

אלו שבאמת מגנים על המדינה בגופם,

פשוט,

לא מעניינים אותך.

בכל אופן:

אני כותבת לך בתור אזרחית ישראלית(לא גאה במיוחד)

בקיץ האחרון,כפי שאתה מן הסתם זוכר,עברנו מלחמה.

תמחק את החיוך מהפנים,

לא,לא ניצחנו בה.אתה לא ניצחת.

מחקת?יופי.

למה התחלנו במלחמה,אתה זוכר, או ששכחת?

ודאי שאתה זוכר.

הם היו שם שניים,במדים ירוקים,המדים של המדינה שלך,שירתו במילואים יחדיו.

אותו היום הם היו אמורים לחזור הביתה,

והם לא חזרו.

הם לא ידעו שהם לא יחזרו,

איש לא ידע.

הם נלחמו למעני,

למענך,

למען העם.

והם נרקבים עכשיו,נרקבים.

ולך,

לך לא אכפת.

בקרוב אחי עומד להתגייס.הוא היסס,בגלל הגירוש.

אבל הוא החליט לבסוף שכן,הוא עושה זאת.

הוא הסביר לי  שאי אפשר להילחם רק למען  ארץ ישראל השלימה.

צריך להילחם גם למען התושבים בה.

והכול נעשה  כמובן,ע"פ חוקי התורה.

אני הסכמתי איתו.שתקתי.

אבל אני קצת מפחדת.

אם  ח"ו הוא יילקח בשבי,לא יהיה אכפת לך.

20 שנה רון ארד שבוי.אכפת לך?

אכפת?

לא.בטח שלא.

אכפת לך מהכסא שלך,

אכפת לך מהכסף שלך,

אכפת לך מהבתים שלך,

אכפת לך מהדולרים שלך.

אכפת לך אך ורק מעצמך.

אגואיסטיות.

לא ביקשתי שתשחרר מחבלים עם דם על הידיים עבורם.

אני ימנית בדעותיי,כפי שאולי כבר שמת לב.

אני בסך הכל מבקשת שתעשה משהו.

מה לעשות?לעשות!

אתה יודע יותר טוב ממני מה אפשר לעשות,

ואפשר.אתה יודע זאת.

השאלה אם יש רצון.

יש הבדל בין רצון לבין יכולת

אתה יכול לעשות הכל עבורם,

השאלה אם רק תרצה..

  ממני,

אזרחית פשוטה

מקווה שתקשיב,

 ואולי,

 רק אולי,

 פעם תפתיע לטובה..