מול ערפל דק הנמסך,
על ביתי ועל עירי,
מול שלג שנכפה,
על ביתי וחצרי,
מול ברק בעוז מבריק,
בשמי חיי,
מול רעם המרעים,
קולו עליי.
מול החורף הכבד,
שחודר לתוך חיי,
מול צינה אוכלת,
בוערת בעצמותיי.
מול כל אלה עוד אשמור,
על השמש בליבי,
על טיפת החום,
השוכנת בתוכי,
על אש כתומה,
על שלהבת ססגונית,
ולהט בעירה,
לעד יהיה מנת-חלקי.
על חום הרוח,
חום רוחי שלי,
אשמור על טיפת חום,
מול החורף הפראי.
תגובות
אהבתי את הסגנון הזורם.
טיפה ביקורת אישית:
לדעתי הצינה שבוערת, זה ניגוד קצת לא שייך. כלומר, ברור שזה מכוון, אבל זה לא שווה את זה. (סתם העדפת סגנון שלי).
בכלליות - נורא נחמד!
זה לא היה מכוון.
אני לא יודעת, זה מוצא חן בעיניי...
עיין ערך "נוגע בו ולא יגע בי", הו, כמה עמוק מתוכי זה יצא...