קטיף עצמי

בעזרתו יתברך!

                                  קטיף עצמי-

"אמא! הוא מגיע, הוא כבר בשביל הנרקיסים!", מיכל רצה לבית היחיד שבגבעה, הבית ששמר על הכפר הקטן שעמד למרגלותיו.

"לא! לא יכול להיות, אני לא מאמינה שהוא בא..." האם מלמלה לעצמה, היא הביטה על גינתה המטופחת. "הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא יכול...".

"אמא, הוא בשער, הוא יגיע הנה בכל רגע, אין מה לעשות, נצטרך להכריח אותו לעזוב, הוא חייב!" היא אגרפה את ידיה. היא לא האמינה שזה קורה, שהוא בא לפה אחרי כל הזמן שעבר ופשוט מכריח אותם לעזוב את הגבעה שלהם, את הגבעה ששמרה על כל תושבי הכפר והצילה אותם פעמים כה רבות מפריצות של שודדים ורוצחים. כמו למשל הפעם ההיא בה נשלח רוצח לכפר ומיכל שבדיוק יצאה מביתה הבחינה בו, פניו היו צבועות בירוק בכדי שיתמזג עם הצמחים אך שערו השחור הסגיר אותו. מיכל שהייתה אז קטנה יחסית צרחה במלוא גרונה, "רוצח!" הכפר הוזעק מיד אך הרוצח פנה הישר לעבר מיכל הקטנה. שבוע שכבה מיכל במיטתה, רופא הכפר לא מש ממנה אך למרות הכל נותרו צלקות על גופה, היכן שדקרו אותה סכיניו של הרוצח. אותו מקרה היה מבין הקלים שעברו על הכפר ועל הגבעה השומרת עליו, הוא עבר דברים קשים יותר וגם היא. לא, היא לא האמינה שיעזבו עכשיו, זה היה בלתי נתפס.

"מיכל, היכנסי פנימה, אני אדבר איתו," אמרה גברת קפיטובסקי.

"לא אמא, אני נשארת פה," קולה של מיכל היה כה נחרץ שהאם פשוט הנהנה, כעת נותר רק לחכות.

חייל צעיר במדי הכפר הלך לו לאיטו בשביל המוביל אל הגבעה, הוא התקרב לבית הקטן בעל הגג האדום שעמד בראשה ונתקל בזוג נשים העומדות בכניסה ומבטם נחוש.

"אוך, אילו רק אבא היה כאן, הוא היה יודע מה לעשות לו!" מיכל הניפה את אגרופה באוויר.

"אבל אבא לא כאן מיכל, הוא לא כאן," לחשה האם בקול שבור.

מיכל רשפה, "נראה אותו," היא הביטה לעבר החייל, "רק שיבוא!".

החייל התקרב אליהן, מבטו מפוחד מעט אך נחוש לא פחות.

"גברת קפיטובסקי, מיכל, אתן נאלצות לפנות את הגבעה לטובת מטרה נעלה," אמר בקול רשמי, "כפר אבושלם מתכוון להשתמש בה לצרכיו הדחופים ביותר ועל כן אתן נאלצות לעזוב את המקום," הוא חייך אליהן בפיוס.

"לא," אמרה מיכל נחרצות, "אין סיכוי," היא הביטה בחייל הצעיר בכעס.

האם כמעט התפתתה לרוץ לכיוון החייל הצעיר בזרועות פשוטות אך מבטה של מיכל מנע ממנה. הם אויבים עכשיו.

"נו, מיכל בחייך, את לא מבינה שאם ניתן להם את הגבעה אז הכל יסתדר? הם יבנו פה את הבתים שלהם, יוכלו לשתול ולזרוע שדות משל עצמם וככה יפסיקו לבזוז לנו ולהתנכל".

מיכל הנידה בראשה, "באיזה צד אתה, תגיד לי?!" צווחה, "למי אתה נאמן? להם או לכפר שלך? להם שבכל פעם שראינו אותם הם ניסו לרצוח אותנו ולבזוז? או לכפר שלך שהגן עליך וגידל אותך במשך כל חייך? למקום שלו קראת בית?" היא כמעט פרצה בבכי.

"אני –  אני נאמן לכפר, מה את חושבת?" הוא נראה נבוך לפתע אך מייד השתלט על עצמו.

"כן, אז מה אתה עושה עכשיו? נותן להם את הכפר שלך במתנה," קולה היה צרוד, מפחיד.

"מיכל, אני מבין שיש לך מצב רוח לוחמני, אבל תחשבי על זה, מה זה כבר לוותר על הגבעה הקטנה הזאת תמורת שלום איתם? זאת לא כזאת הקרבה".

"הקרבה?! מה אתה בכלל יודע על הקרבה? לקום כל יום בידיעה שאתה התקווה של הכפר הזה, שבזכותך הכפר הזה יכול לחיות חיים שלווים אך עם זאת אתה נאלץ לסכן את עצמך, להקריב את שלוותך שלך למען אחרים ולדעת שלפעמים גם תקבל מכות," היא הפשילה את שרוולה, חשפה צלקת מכוערת לכל אורך הזרוע וצחקה צחוק חסר חיים. "לעולם לא תדע מה זאת הקרבה, ברחת ממנה, עזבת את הגבעה, עזבת את הכפר ועכשיו אתה בא לפנות אותנו, אתה חושב שככה יהיה לנו הכי טוב? שככה יהיה שלום? אבל מה זה יעזור? זאת האדמה שלנו, האדמה עליה נשפך כל כך הרבה דם, בשביל מה הגנו עליה כל השנים? בשביל שאחר כך תבוא ותיתן אותה למישהו אחר תמורת שלום מזויף?. לא, לא נוותר על הגבעה."

מבטה העז של מיכל כמו קדח חור בפניו של החייל אך הוא נותר עיקש.

"אני מבין מה עברת בשביל הגבעה הזאת, אבל זה רק מוכיח למה אתן צריכות לעזוב אותה, כדי שעוד אנשים לא ימותו, כדי שלא תצטרכו יותר להקריב."

"אל תחשוב שבגלל השלום המזויף שלך יפסיקו להיות קורבנות, הם רוצים לגרש אותנו מהגבעה כדי שיוכלו לחדור לכפר בקלות."

"לא, חייבים לפנות את הגבעה ולו רק כדי לשמר את היחס הטוב בנינו לבין הכפרים האחרים."

"מה אכפת לנו מה אומרים עלינו?" נחרה בזלזול.

"היה אכפת לכן ועוד איך אם הייתן גרות איתי שם כפי שהיה צריך להיות מלכתחילה."   

"לך! לך מכאן! אתה לא ראוי להיכנס לכפר שלנו אם זה מה שאתה אומר, לך לכפר 'שלך', בוגד!" היא צרחה.

החייל הקשיח את מבטו. "לא." אמר, "ארזו, אתן עוזבות את הגבעה, זה לא המקום שלכן פה, לכו, עזבו".

מיכל רצה אליו, מבט רצחני בעיניה הירוקות.

"לא," אמרה אמה, דמעות מציפות את עיניה החומות, "מספיק. מיכל את לא תפגעי בו, עם כל הכאב זכרי מי עומד מולך," האם נשמה עמוק וניסתה לייצב את קולה.

"כן אמא," אמרה בקול ארסי, "אני יודעת בדיוק מי עומד מולי."

"האח שלי," היא צרחה, "האח שאיתו שיחקתי בחול שלו שרתי שירי ערש עומד עכשיו מולי ואומר לי לצאת מהבית, הבית בו הוא עצמו גדל! בוגד!" היא ירקה על הרצפה.

החייל הביט בה לרגע במבט כואב, כאילו נזכר במשהו שאבד מזמן. אך הוא אטם את ליבו, מבטו הקשיח חזרה.

"לכו מפה, זה כבר לא הבית שלכן, מיכל. אמא".

                              וכך נקרעה המשפחה, נקרע הכפר, נקרע העם...

                                                        -גוש קטיף לא נשכח ולא נסלח!-