יצירות של אורחת בעולם

בסייעתא דשמייא

אני הבן הבכור של אבא. ככה הוא אומר לי תמיד. למרות שאני לא באמת הבכור, אני השמיני. השמיני אחרי שבע בנות. אבא אומר שהוא אוהב את כולנו, אבל אותי, הוא אומר, הוא אוהב קצת אחרת, כי אני הבן היחיד שלו.
אבא לוקח אותי איתו כל שבת לבית הכנסת. הוא מושיב אותי על הברכיים הגדולות שלו ומתפלל איתי בסידור, ושר איתי ואומר לי שאני כבר צריך ללמוד להתפלל טוב טוב, כי אני כבר גדול, אני כבר

בסיעתא דשמיא

התקרבתי אל המיטה שלו. לפי הפתק שנתנה לי האחות הוא צריך לשכב בדיוק בחדר הזה, במיטה מימין. התקדמתי לעברה בצעד מהסס. לא הייתי בטוח מה עומד אני לראות, שהרי נפצע הוא עמיחי וכל התיאורים וההכנות שהכינה אותי אמא לפני בואי לא ישוו למראהו מול עיני. אני מודה שדי חששתי, האוטובוס שהתפוצץ לפני יומיים על ידי מחבל מתאבד לא סיים במצב טוב והפצועים שראיתי בטלוויזיה לא נראו מזהירים. אומנם אמא אמרה

בעזרתו יתברך!
עם גולה –
דפיקות רמות נשמעו על דלת ביתם של משפחת אהרון. חיילים לבושי קסדות ושריונות עמדו בפתח הדלת וכמעט ועקרו אותה מצריה.
"פתחו! בפקודת המלך פרדיננד והמלכה איזבל, עזבו את בתיכם עד עלות השחר או שתישארו ותבחרו בנצרות כדתכם, אך אם לא תקיימו את הצו דנכם מוות," הם בעטו בדלת בחוזקה, הבית רעד.
בחדר ההורים ישבה שרה על הרצפה ובכתה. "רק שיעזבו, רק שיעזבו," התפללה. היא חיכתה מספר

בעזרתו יתברך!
קטיף עצמי-
"אמא! הוא מגיע, הוא כבר בשביל הנרקיסים!", מיכל רצה לבית היחיד שבגבעה, הבית ששמר על הכפר הקטן שעמד למרגלותיו.
"לא! לא יכול להיות, אני לא מאמינה שהוא בא..." האם מלמלה לעצמה, היא הביטה על גינתה המטופחת. "הוא לא יכול לעשות את זה, הוא לא יכול...".
"אמא, הוא בשער, הוא יגיע הנה בכל רגע, אין מה לעשות, נצטרך להכריח אותו לעזוב, הוא חייב!" היא אגרפה את ידיה. היא לא האמינה

בסיעתא דשמיא!

"אמא, אמא הרגעי, אני יודע שאת עצובה, אבל בבקשה אל תתפרצי פה לפני כולם!" אמרתי בשקט. תפסתי בכתפה של אימי, מחזק אותה ומשתתף בצערה. גם לי זה כאב, מה היא חושבת, שרק לה מפריע מה שקרה לאבא? מה שקרה לכל העם, וגם לי.

הכל התחיל ביום ראשון, באותו בוקר הלכתי אני עם העדר ואחיי ואחותי הגדולה התכוננו לקראת שובו של אבי מן הארץ הקדושה של אבותינו. אותו יום היה גם יום הולדתי העשרים,

בס"ד ובהשתדלותינו!
גזרות פרעה -
בבוקרו של יום ראשון יפה ואביבי הוא יצא לאוויר העולם, פניו הקטנות כה עדינות וטהורות.
שולמית הניחה את בנה הקטן בעריסתו, מנדנדת אותו בעדינות כשעל פניה מבט אוהב.
לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתם, "בפקודתו של המלך המהולל, פתחו!"
רגליים כבדות רמסו את אבני החצץ בצעדיהם, התינוק התעורר בצווחה.
"לא, ששש!" שולמית ניסתה להרגיעו, להשתיקו בידה, אך הבכי נשמע.

בס"ד
אבא -
עמדנו כולנו סביב מיטתו של אבא. הוא התנשם בכבדות, גופו החלוש עולה ויורד בנשימות בלתי סדירות.
"בנים שלי," הוא אמר בקולו הצרוד. הסתכלתי על אחיי, אחי הבכור עמד בפינה כולו יגון על מצבו העגום של אבינו. בנימין אחי הקטן מכולם ישב בקצה המיטה של אבא והחזיק את ידו הרפה.
"אבא, עדיף שלא תדבר," הוא אמר בעדינות וסידר את שמיכת הצמר העבה על גופו של אבי. "זה מכביד עליך, אתה חלש".
כלנו

בסיעתא דשמיא
עיר מקלט – יומני היקר

2:00 לפנות בוקר- קמתי מזיע מהמיטה, אני לא יכול יותר, שוב ושוב הוא מופיע בחלומותי.
רעדתי בכל גופי, העיניים האלה, המטורפות מנקמה, העיניים שלו שרודפות אותי בכל מקום.
נשכבתי שוב על המיטה וניסיתי להשליט סדר במחשבותי, ניסיתי להירגע ולשכוח את העיניים האלה המרחפות בחלומי.
אתה בטוח עכשיו, עודדתי את עצמי, הוא לא יכול לפגוע בך כאן. נשמתי עמוק והרצתי

בס"ד

תשליך ממבט היונה -

מנהג יש לנו, היונים,
לשבת על עמודי חשמל ולהתבונן באנשים,
איך שהם רצים, רוצים להספיק את החיים,
אני מתבוננת בהם מלמעלה, בלי שהם מבחינים.

היה זה יום מוזר למדי כאשר
התישבתי לי בנוחות כמו תמיד על חוט החשמל,
היה זה חוט החשמל הנוח ביותר מושב,
זה שמאחורי המגדל הענק שבמרכז המושבה שלהם.

פתאום אנשים לבושים לבן עלו על הגבעה