גזרות פרעה -

                           גזרות פרעה -

בבוקרו של יום ראשון יפה ואביבי הוא יצא לאוויר העולם, פניו הקטנות כה עדינות וטהורות.

שולמית הניחה את בנה הקטן בעריסתו, מנדנדת אותו בעדינות כשעל פניה מבט אוהב.

לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלתם, "בפקודתו של המלך המהולל, פתחו!"

רגליים כבדות רמסו את אבני החצץ בצעדיהם, התינוק התעורר בצווחה.

"לא, ששש!" שולמית ניסתה להרגיעו, להשתיקו בידה, אך הבכי נשמע. הם שמעו. הם תמיד שומעים.

הדלת נפרצה בכוח וזוג חיילים נכנסו לחדר.

"הביאי לנו את תינוקך, זוהי גזרתו של מלכינו, דינו מוות ככלל ישראל!" הם דחפו את שולמית בגסות וחטפו מידה את בנה התינוק.

"לא, בבקשה, אני מתחננת, האם לכם אין תינוקות שתרצו לשמור עליהם? זהו בני, בשר מבשרי, אנא היו רחומים והשאירוהו איתי, לא אפצה פה, אברח אם זהו רצונכם, רק אנא, אל תיקחו לי את הילד!"

מבטי החיילים היו נטולי כל רגש. "לא נעבור על מצוות מלכינו, דין בנך מוות".

הם יצאו לכיוון הפירמידות, מחזיקים את התינוק המצווח רחוק מגופם.

"לא! בבקשה החזירו לי את בני!" יצאה אחריהם שולמית בריצה.

הם עמדו כעת ליד הפירמידה, בין העבדים העבריים, החזיקו את גופו הקטון של התינוק, והכניסו אותו בין לבני הפירמידה המתנשאת אל על.

הם הצמידו את ידיו ורגליו ומרחו על פניו העדינות את הטיט.

"הבן שלי, לא!" קולה של האישה כבר לא צרח יותר, הוא נשבר כגופו של בנה הקטן. "לא." קול תחינתה לבורא נמוג כאשר נפלה שולמית על הרצפה.

והנשמה ששכנה בגופו של התינוק העברי שבה למרומים.

                                                                                                                                         *מחשבות שעלו כתוצאה מהפסח העובר...