עמיחי -

בסיעתא דשמיא

התקרבתי אל המיטה שלו. לפי הפתק שנתנה לי האחות הוא צריך לשכב בדיוק בחדר הזה, במיטה מימין. התקדמתי לעברה בצעד מהסס. לא הייתי בטוח מה עומד אני לראות, שהרי נפצע הוא עמיחי וכל התיאורים וההכנות שהכינה אותי אמא לפני בואי לא ישוו למראהו מול עיני. אני מודה שדי חששתי, האוטובוס שהתפוצץ לפני יומיים על ידי מחבל מתאבד לא סיים במצב טוב והפצועים שראיתי בטלוויזיה לא נראו מזהירים. אומנם אמא אמרה שעמיחי כבר נותח ורק רגלו נפצעה אבל פחדתי לראותו במצב הזה, את אחי שלא נח לרגע ולשנייה לא פוסק מלחייך. מתי כל זה יפסק? השאלה הזאת לא הרפתה ממני מאז נודע לי על האוטובוס המפוצץ. כל יום יש פיגוע נוסף, ואם אין, זה רק אומר שהם בתכנון של פיגוע שעוד לא הומצא. אולי עדיף לגור איפה שהוא בחו"ל, במקום שלא נהיה בסכנה מתמדת, חשבתי. אומנם אני מאמין כי יום אחד המצב יסתדר, אבל במשך אלפיים שנה אנחנו ממלמלים את הפסוק הנדוש על המשיח, "בכל יום שיבוא," אנחנו אומרים, יום שנמשך אלפיים שנה. אומנם כיפה מכסה את ראשי והאמונה היא חלק גדול מחיי, אך התחלתי לפקפק באותו גואל לפני אלפיים שנה, שיבוא, אחר כך נדבר. עכשיו כבר ניצבתי מול מיטתו. הוא שכב ופניו אל הקיר, עניו הפקוחות בוהות בצבע המתפורר ובחור הזעיר שהספיק לעשות זה ששכב במיטה לפניו. ריח התרופות והסדינים הלבנים סחררו אותי לרגע ונפלתי בחבטה על הכיסא שלצד מיטתו.

"עמיחי?" פניתי אליו.

"כן?" הוא הסתובב לעברי.

זקנו השחור שנמרט בכמה מקומות היה זקור לכל עבר מלבד המשולש המקובל של מאריכי הזקן.

לרגע התבלבלתי. אין זה העמיחי שלי, עמיחי אחר הוא זה השוכב מולי, זקן הוא ושערו שחור ואילו אחי הוא ג'ינג'י למהדרין וצעיר בהרבה. כנראה שהפקידה התבלבלה ושלחה אותי לעמיחי אחר בטעות, מילא, אפנה אליה שוב. קמתי מכיסאי.

"אני מצטער," אמרתי לעמיחי השוכב מולי, "כנראה נפלה טעות, סליחה שהפרעתי, רפואה שלמה."

כבר התכוונתי לעזוב את החדר כאשר עמיחי תפס בידי.

"חכה!" הוא אמר, "בבקשה שב כאן עוד קצת, כבר המון זמן שאיש לא בא לכאן, הקדוש ברוך הוא שלח אותך אלי."

"בסדר," נתרצתי, על ביקור חולים הרי כתוב – אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

נבוך ישבתי מולו ולא ידעתי מה לומר. איך לתמוך, והרי אנני מכיר אותו! לפתע נזכרתי במה שאבא אמר לי כאשר חזרנו שנינו מביקור אצל סבתא. "חולים רק תשאל אותם מה שלומם והם יפצחו בנאום מרגש על מה שהם עברו, כמה תרופות הם נוטלים ואיזה כאבים מסיבים להם הבדיקות והמחטים הננעצים יום יום בגופם. כשאתה בא לבקר חולה," אמר לי אבא, "אתה רק צריך להקשיב ופה ושם לזרוק מילות השתתפות או נחמה."

"מה שלומך?" שאלתי את עמיחי בקול צרוד. וכי מה עוד יכולתי לשאול? אבא, שיהיה בריא טוב בנאומים, אך במעשה, במציאות, מה עוזרות עצותיו? כאשר אתה יושב מול אדם חולה, אשר בקושי את עורו אפשר לראות כיוון שכל גופו תחבושות תחבושות, ורק זקנו מבצבץ לו מבין הכותונת אשר מתחתיה תחבושות שעליהן ציצית דקה.

אך יצאה השאלה מבין שפתי וכבר רציתי להחזירה לאחור. וכי אנני רואה את שלמות גופו של עמיחי זה?

אך עמיחי הביט בי בעיניים טובות כל כך, מבינות, עיניים שרצו לחבק אותי במבטן.

"אני מקבל את ייסורי באהבה," הוא אמר בקול שקט. ולפתע תפסתי שהוא עיוור. עיניים יש לו אך אינן רואות. ליבי נחמץ. כיצד הגיע למצב הזה? ואיך יכול הוא לומר שמקבל באהבה? לו רק יכולתי אני לקבל באהבה את ציוני במתמטיקה היה פחות כאב בעולם. והוא, כאשר כל גופו שבור, באהבה.

"אתה יודע, ידידיה, היום אחזור אל מקורותיי, היום תחזור נשמתי אל הבורא, אבל אני שמח, שמח כפי שלא הייתי מעודי." הוא השתעל והמוניטור שמעליו החל להשמיע צפצופים.

כיצד ידע את שמי? שאלתי את עצמי, אך חששתי לשאול.

וכיצד אוכל לעודד אדם שבור כל כך הבטוח במותו? אך אולי אין טעם בעידוד, מדוע לעודד חולה לחיות כאשר כל מצבו אומר מוות וודאי?

"מדוע אתה שמח כל כך?" השאלה יצאה מפי כמו מאילה. חששתי שמא שאלתי תהרוס את שמחתו שהרי אם יסתכל על מצבו לא ימצא סיבה לשמוח. ועכשיו, כאשר שמחתו כה תמימה, מדוע לפגוע בה? אך השאלה כבר נשאלה.

הוא תפס בידי בשנית. אם ימשיך במנהג הזה עוד יעשה לי התקף לב.

"כי עם ישראל שב! הוא חוזר למקורותיו, וכשאני אעזוב יוולד חדש תחתי והוא, הוא גואל ישראל." הוא התנשם בכבדות, דיברו עלה לו במאמץ רב. רוק צהבהב החל לנזול מפיו.

קמתי מכיסאי במהירות, מפיל אותו לרצפה ברעש. מצבו של עמיחי הדרדר. צלצלתי בפעמון המזעיק את האחות והתכוונתי לצאת בכדי לא להרע עוד יותר את מצבו, אך רגלי לא נשמעו לפקודותיי.   

"מי יוולד תחתיך? ומי הוא אותו גואל שיגאלנו? מתי יבוא?" השאלות פרצו מפי מבלי שהתכוונתי, והרי זו סכנה בשבילו לדבר. אך הוא ענה לי למרות כאביו.

"אני לא הצלחתי לגאול, חיכיתי לעם ישראל זמן רב. אבל הוא, הוא זה שיגאל. הוא זה שיגאל." הוא עצם את עיניו שאינן רואות דבר וחייך.

"מה ה...?" רציתי לשאול אותו אין סוף שאלות, והרי הוא הגואל! יכול היה הוא להיות משיח ישראל לו רק היינו מוכנים. רציתי לשאול אותו אם אין זו אכזבה בשבילו, לדעת שהוא יכול היה לגאול, אבל לא הצליח. רציתי לשאול מתי יבוא המשיח, אותו גואל שדיבר עליו, אבל לא שאלתי. רק עמדתי המום מול מיטתו ושתקתי, האחיות שבאו לאחר מספק דקות לטפל בו ביקשו ממני לצאת מהחדר. עזבתי את היד שלו ששכנה בתוך ידי.

לפני שעזבתי לחשתי לתוך אוזנו, לחישה שאולי כבר לא שמע, "תודה."

הוא היה רק אדם פשוט מלופף תחבושות שפגשתי בבית החולים, אבל הוא היה יכול להיות המשיח. הוא נתן לי תקווה שאולי עוד מעט המצב יהיה טוב, אולי בקרוב, בקרוב מאד נוכל לעלות לירושלים הבנויה.

                                                                                     *            *             *

                                                         הסיפור הזה הוא דמיוני לחלוטין, והוא יכול היה לקרות בכל שנה שהיא

                                                           כך שאני לא באמת יכולה לומר שהמשיח כבר נולד. הכל תלוי בנו.