עם גולה

בעזרתו יתברך!

                                  עם גולה –

דפיקות רמות נשמעו על דלת ביתם של משפחת אהרון. חיילים לבושי קסדות ושריונות עמדו בפתח הדלת וכמעט ועקרו אותה מצריה.

"פתחו! בפקודת המלך פרדיננד והמלכה איזבל, עזבו את בתיכם עד עלות השחר או שתישארו ותבחרו בנצרות כדתכם, אך אם לא תקיימו את הצו דנכם מוות," הם בעטו בדלת בחוזקה, הבית רעד.

בחדר ההורים ישבה שרה על הרצפה ובכתה. "רק שיעזבו, רק שיעזבו," התפללה. היא חיכתה מספר דקות וכאשר לא שמעה עוד דבר העיזה לצאת ממחבואה. היא הלכה במהירות לחדרם של ילדיה.

"מתניה, קום, קום, צריך ללכת," ניערה את כתפו של בנה הגדול –  בן התשע.

"מה?" פקח מתניה את עיניו, "ללכת? לאן ללכת? למה?" שאל.

שרה ליטפה את פניו. "ללכת מתניה, אין זמן עכשיו לשאלות, לבש את בגד יום החול שלך, את הציצית וכיסוי הראש וארוז את בגד יום השבת שלך והסידור, צריך ללכת," חזרה שוב.

"אבל – " מתניה קם, מבולבל. מדוע אימו מעירה אותו באמצע הלילה?

"מתניה עשה כדברי." החשכה מנעה ממנו לראות את מבטה אך קולה היה תקיף. הוא מיהר להתלבש וארז את חפציו. בינתיים העירה אימו את שאר אחיו של מתניה, היא עברה מיטה מיטה וניערה אותם.

מתניה עבר בין חדרי הבית, אם אימו עסוקה ולא מסכימה לענות לו לאן הולכים בטוח שאביו יסכים, הוא יושיב אותו על ברכיו ויסביר לו הכל, ידע מתניה.

אך אביו לא היה בשום מקום, הוא עבר חדר חדר אך אביו לא נמצא. מתניה החל להיבהל, הוא חזר לחדר הילדים.

"אמא," פנה לאימו שעמדה בגבה אליו ועזרה לאחותו הקטנה לארוז את בגד יום השבת שלה. "איפה אבא? לא נוכל ללכת בלי אבא, הוא לא חזר?" את השאלה האחרונה שאל בשקט.

שרה הפנתה את מבטה והביטה מבעד לחלון בשמיים זרועי הכוכבים. כמה קיוותה שהשאלה הזאת לא תשאל, שתדחה בכמה ימים, לפחות עד שיעזבו. דמעות החלו מרטיבות את לחייה.

"אבא לא חזר מתניה," היא לחשה, "אני חושבת שהוא נעצר ואני לא יודעת מתי יחזור, אם בכלל אבל לא נוכל לחכות לו, האינקוויזיציה דופקת על דלתות האנשים, חייבים לעזוב." היא פרצה בבכי חרישי, מפחדת להבהיל את רות הקטנה.

איתמר עזב אתמול בזריחת השמש, לאחד מן האנוסים היהודים שהיה חברו הטוב נולד בן והוא ביקש למול אותו כמנהג היהודים למרות שהפך ל"נוצרי כדת וכדין".

אותו חבר הקפיד לשמור את מצוותיו הישנות, העבריות למרות איסורי האינקוויזיציה המחמירים לגבי העיסוק בדתו הקודמת. איתמר עזר לחברו ככל שיכל, הוא סיכן את נפשו למען יצליח חברו להמשיך בקיום מצוותיו.לכן עזב בהיחבא כשבידיו כלי המילה, אך הוא לא שב בתום המילה, יממה עברה מאז נעדר ולשרה נותר רק להסיק את המסקנות המתבקשות, האינקוויזיציה עלתה עליהם, אין להם סיכוי.

מתניה עמד דומם. אבא, מת?

הוא סירב להאמין וניגש לחבק את אימו. "אבא לא מת," אמר בביטחון.

שרה עטפה אותו בזרועותיה. כמה הייתה זקוקה לחיבוק הזה, המנחם, אפילו מבנה הקטן. היא ניתקה ממנו ואחזה את פניו בשתי ידיה.

"גורשנו מתניה, צריך לעזוב את הבית ועכשיו שאבא... שאבא לא פה אתה תצטרך לעזור לי, תעיר את נדב ושלמה ותעזור להם להתלבש, בסדר?" שאלה ומחתה את דמעותיה האחרונות. לא היה זמן לאבל, הם צריכים לעזוב, ועכשיו.

"כן אמא," אמר מתניה ומיהר להעיר את אחיו.

בשעת הזריחה הם יצאו מביתם. שרה הנושאת בזרועותיה את בתיה בת השבעה חודשים, רות הקטנה שתפסה בידה של שרה בחוזקה ומתניה שכל יד נתן לאח אחר, אחד לנדב ואחד לשלמה. כל אחד נשא עימו שק אפור ובתוכו חפציו, חפצים שילוו אותו במשך המסע הארוך שצפוי להם.

מתניה הביט סביב, משפחות רבות יצאו מבתיהם והחלו להתקדם לעבר דרך היציאה מספרד.

הוא הביט באימו והיא השיבה לו מבט והנהנה. הוא היטיב את אחיזתו בידיהם של שלמה ונדב.

"אל תעזבו אותי, בסדר?" הם הנהנו והחלו ללכת ביחד לעבר שביל היציאה מהעיר.

"מתניה," הוא שמע קול קורא אליו והסתובב לאחור. אבא.

הוא רץ לעבר אביו והתנפל עליו בחיבוקו. דמעות זלגו מעיני האב כאשר טפח על גבו של מתניה ביד אחת והביט לעבר שרה. הוא עזב את נדב הקטן שנתלה על זרועו, נשם עמוק וניגש אל אישתו.

שרה הביטה באיתמר, הוא נראה תשוש, מיוסר.

דאגות כה רבות מילאו את ליבה ועכשיו כשראתה את פניו העייפות לא ידעה אם לצחוק או לבכות. הוא חזר, תודה לאל, אבל מה עשו לו?

אלפי שאלות התרוצצו במוחה, כיצד מצאו אותו האינקוויזיציה? האם נפצע? ואיך מצא אותם?

היא הביטה בפניו, מנסה למצוא תשובה לדאגותיה.

איתמר התקרב אליה, חיוך חצי עצוב משוך על שפתיו, עיניו אורו למראה אך עם זאת משהו בהם היה מכובה, חשוך.

"הם תפסו אותנו ברגע שהילד צרח," ענה איתמר לשאלת שרה, שאלה שלא נשמעה בקול. "ירוחם נשלח לתא ההוצאה להורג וגם התינוק, אני – אני לא יודע מה קרה להם". קולו היה קשה, מהיר, כאילו ניסה לפרוק את אשר על ליבו הדואב במהירות האפשרית בכדי שלא יכאב לו יותר מידי.

"אני נשלחתי לצינוק, לעינויים," הוא לחש, פניו התעוותו. "הם שאלו אותי אם אני מכיר עוד נוצרים חדשים הבוגדים בדתם החדשה, לא אמרתי כלום והם – " הוא התנדנד על עומדו, שרה תפסה בו בכתפיו עד שהתייצב ואז המשיכה להחזיק את ידו בידה, מלטפת אותה בעדינות.

ליבה כאב עליו, כל הייסורים שעבר כמו תקפו אותה גם. נדמה היה לה שהתבגר ביממה האחרונה בעשר שנים ובגדיו הקרועים המכוסים בדם רק הוכיחו לה את גודל סבלו.

"איך הצלחת לברוח?" שאלה, מביטה בעיניו הכחולות, הבוכות.

"מישהו בא לצינוק ואמר לנו לברוח, הוא שיחרר אותנו מהכבלים ופשוט צרח שנרוץ, שנברח ושלעולם לא נחזור". איתמר לא הפסיק לחשוב מי הוא אותו אדם ששחרר אותם, הוא היה לבוש בבגדי אינקוויזיטור אך משהו בו היה מוכר.

"דאגתי לך כל כך," אמרה שרה, "הם דפקו על דלתנו וביקשו שנסתלק, שנתנצר או נמות, מתניה עזר לי לארגן את כולם, אבל פחדנו שלא תחזור". איתמר הידק את אחיזתו בידה של שרה, כמו מוכיח לה שהוא פה, שהוא איתה. היא חייכה אליו.

איתמר הביט בבנו הבכור, כמה גדל בשנים האחרונות והתבגר, כבר אפשר לסמוך עליו. הוא התגאה.

"כל הכבוד מתניה, אני גאה בך שעזרת לאמא הרבה כל כך למרות שהיה לך קשה". הוא חיבק את שלושת בניו הקטנים, נשק לרות בת השלוש ואז ניגש לבתיה בת השבעה חודשים. הוא לקח אותה מזרועה של שרה ונשק לראשה של התינוקת.

"איתמר!" קראה שרה בבהלה. "היד שלך!" רק עכשיו הבחינה בטיפות הדם שנטפו מידו של איתמר, הם הרטיבו את שמיכת הצמר בו הייתה בתיה מכוסה, שריטה עמוקה חתכה את בשרו.

"אוי איתמר!" שרה הביטה בו במבט כואב, כאילו היא הסובלת ולא הוא.

"זה בסדר, זה לא כל כך כואב," הוא נשך את שפתיו. "אני אסתדר כבר, העיקר שאתם בסדר, דאגתי שלא תספיקו לעזוב או שתחכו לי ולא אגיע ואז האינקוויזיציה..." הוא משך את ידו מידה של שרה שהתמלאה בדמו.

"תמשיכו ללכת לכיוון היציאה מהעיר אני חייב לקחת איתי קודם את התורה ומשהו שיכסה את פני, אסור שיראו אותי פה". הוא החל להתרחק לכיוון ביתם.

"איתמר חכה!" קראה אליו שרה, היא הורידה מגבה את שק החפצים שלה והוציאה מתוכו בד. היא לקחה את ידו של איתמר וקשרה את הבד בחוזקה.

"תזהר," לחשה.

הוא הנהן לעברה, מלמל תודה בקול צרוד והמשיך ללכת לעבר הבית.

הם המשיכו ללכת לעבר דרך המלך היוצאת מן העיר, אנשים רבים מהלכים לפניהם, שקים אפורים על גבם השפוף.

שרה עצרה בהתפצלות הדרכים. "נחכה לאבא פה," אמרה ונעמדה בצד, שלא להפריע לעוברים.

זקנה שעמדה בצידו השני של השביל סימנה למתניה לגשת אליה. הוא התקרב בהיסוס.

"בוא הנה ילדי," היא אמרה בקול צרוד. "אני רוצה שתיקח את זה". היא הושיטה לו ספר תהילים מרוט.

"זה היה של הבן שלי, עוזיאל, שמת במלחמה של עם ישראל על יהדותם כאן בספרד שלנו ועכשיו הוא שלך, אבל אני רוצה שתבטיח לי משהו, תבטיח לי שתעלה לארץ ישראל ושלא משנה מה יקרה, תמיד תחשוב על ארץ ישראל, ארץ הקודש". היא חייכה בעצב ודחפה את ספר התהילים לידו הקטנה של מתניה.

"אבל מה איתך?" שאל מתניה. "את לא באה איתנו לארץ החדשה?".

"לא בני, אני נשארת פה, אני סיימתי את תפקידי." היא הסתובבה לאחור ונעלמה בין עשרות האנשים שעברו בשביל.

מתניה חזר אל אימו והכניס את ספר התהילים לשקו. איתמר הגיע אליהם לאחר מספר דקות, לבוש מעיל שחור וברדס מכסה את פניו. הוא התקרב אליהם, שק מונח על כתפו.

"בואו, צריך להמשיך, עוד מעט ועמוד השחר יעלה," אמר.

הם עברו את הדרך הראשית והמשיכו לדרך צדדית, ספרד הולכת ונעלמת מעייניהם. מתניה נעצר, משהו כמו משך אותו שוב להביט על המקום בו גדל ואהב. אש התלקחה בכמה מבתי היהודים, מתניה זיהה את ביתו בניהם, כואב הוא המשיך ללכת, לגלות.                    

                                                                     *תודה לך תמר.