הארץ -

בסיעתא דשמיא!

"אמא, אמא הרגעי, אני יודע שאת עצובה, אבל בבקשה אל תתפרצי פה לפני כולם!" אמרתי בשקט. תפסתי בכתפה של אימי, מחזק אותה ומשתתף בצערה. גם לי זה כאב, מה היא חושבת, שרק לה מפריע מה שקרה לאבא? מה שקרה לכל העם, וגם לי.

הכל התחיל ביום ראשון, באותו בוקר הלכתי אני עם העדר ואחיי ואחותי הגדולה התכוננו לקראת שובו של אבי מן הארץ הקדושה של אבותינו. אותו יום היה גם יום הולדתי העשרים, יום שאיש לא התייחס אליו ולא זכר לציינו, ולכן לא היה זה פלא שהתלוננתי על עבודתי המשעממת יותר מהרגיל ויצאתי. קשרתי את כיסוי הראש על ראשי ולקחתי את המקל שגילפתי במיוחד לרעיית העדר, כועס על חוסר הצדק שבעולם. אך עם זה שמח מעט בסתר ליבי, זה אומר שלאה תוכל לבוא לבקר אותי היום בלי שאף אחד יפריע לנו. ציפיתי רבות לביקורים של לאה, איש לא ידע על חברותינו והעדפנו שזה יישאר בהסתר, שבט אפרים לא התחבב כל כך על משפחתי ופחדנו שאנשים ישימו עין רעה על חברותינו היקרה כל כך.

הובלתי את העדר הרחק מהשבט, משקיף על שבט אפרים מרחוק. הנחתי את חפצי על החול המדברי ונשענתי על אחת האבנים בנוחות. העפתי מבט אחרון בעדר לפני שכיסיתי את עיני בכיסוי הראש מפני השמש. הנחתי את ראשי על האבן ושקעתי במעיין נינוחות ישנונית כזאת, מתחמם מאור השמש החזקה. כנראה שנרדמתי כי כשלאה טלטלה את כתפי השמש כבר הייתה במרכז השמיים. שעת הצהרים הגיעה. התעוררתי בבהלה, מחפש את העדר. הפרות התרחקו מרחק רגליים רבות מהמקום בו נרדמתי. לקחתי את המקל איתי והתחלתי לרדוף אחריהם כשלאה תפסה את כתפי ועצרה אותי.

"גדיאל חכה!" פניה היו חיוורות, "פגשת את אבא שלך?"

"לא, מה קרה? המרגלים חזרו?" בחנתי אותה, נראה שרצה את כל הדרך לכאן משבט אפרים. מה היה לה דחוף כל כך?

"כן, הם חזרו, הם אומרים שאנשי הענק גרים בארץ! ושהערים בצורות וגדולות! אוי גדיאל, למה עזבנו את מצריים? שם לפחות יכולנו לחיות ולא למות במלחמה! גדיאל, גם אתה תלך להילחם." היא הביטה בי בכאב.

"מה? מה זאת אומרת אנשי ענק? לאה, מתי שמעת את הכל?" הבטתי בשמש, אולי בכל זאת יותר מאוחר משעת צהריים.

"עכשיו. המנהיג שלנו חזר למחנה ואמר שאנחנו נצליח לכבוש את הארץ למרות הכל, אבל שאר המרגלים אומרים אחרת. לך לאבא שלך גדיאל, אני אאסוף את העדר ואביא אותו לביתכם. לך!"

נתתי לה את מקלי ולחצתי את ידה לפני שרצתי בחזרה למחנה. "יהיה בסדר, לאה," לחשתי.

כשהגעתי לאוהל של משפחתינו כולם כבר התאספו שם, מצפים לשמוע את דברי אבי. שמעתי את קולו העבה של אבי ממרחקים. "אנחנו חגבים, כלום בעיניהם, הם כה גבוהים וגדולים וחזקים, אין לנו סיכוי, הארץ הזאת לא בשבילינו, אלה אם כן מישהו רוצה למות..." שמעתי קול יבבה עולה מקהל הנאספים והסתלקתי. ידעתי שבגלל היותי הצעיר בבית אבי איש לא ישים לב להעדרי.

רצתי חזרה לכיוון העדר, לעזור ללאה. מה ששמעתי הספיק לי, זה הפיל את ליבי. איך זה יכול להיות שה' הביא אותנו לכאן בשביל למות? ולמה דווקא לארץ הזאת, שהערים בה כה גדולות והענקים שוכנים בה? כעסתי קצת על ה', למה הוא עושה לנו את זה, אחרי כל מה שעברנו עד כאן?

לאה לא הצליחה לאסוף את כל העדר ועד שהגענו למחנה כבר שקעה השמש, אבל זה נתן לי תירוץ להיות פחות בבית. כאב לי, אבל העדפתי להתמודד עם כאבי לבד. באותו לילה כולם בכו, אימי שלחה אותי לאחותי הגדולה משבט דן, לתמוך בה ולהגיד שאבא חזר בשלום אומנם אבל נסער ביותר.

כשהגעתי למחנה דן ראיתי שכולם מתנפלים על יהושע, מנהיג שבט אפרים ואחד מן המרגלים. הם הרימו אבנים ורצו לסוקלו. הוא צעק אל העם, מנסה להסביר להם דבר מה, התקרבתי.

"אנחנו נצליח, אנחנו נצליח לכבוש את הארץ, ה' איתנו, אל תבכו בני ישראל, הארץ טובה עד מאד!" האיש שלידי הרים אבן מהקרקע והניף את ידו. הנחתי את ידי על כתפו. "לא תרצח," הזכרתי לו בשקט. העם צעק על יהושע בקולי קולות, קולות של שנאה וסירוב. הסתלקתי מהמחנה. אם אחותי תרצה משהו שתבוא בעצמה, ההמוניות מסביב הפריעה לי. לפני שהלכתי ראיתי את יהושע קורע את בגדיו. ה', מה היה על עמינו?

השאלה הזאת לא הרפתה ממני גם עכשיו, בעודי אוחז בכתפה של אימי. עמדנו מעל הקבר שחפרנו לאבי ולשאר המרגלים, הם מתו היום בבוקר, במגפה שתקפה כל מיני אנשים מהעם.

"תבכי על כתפי אמא, אני יודע שזה קשה, אני מצטער." חיבקתי את אימי בחוזקה, היא הטלטלה בזרועותיי מעוצמת בכייה. משה דיבר לפנינו אך אני כבר לא הייתי מרוכז בדבריו. חשבתי על אבי, על האדם שהיה ועל הדברים שדיבר אתמול לפני שבטינו. הוא דיבר רעה על הארץ, עשה מעשה שה' לא סלח עליו, אך הוא היה אב ומנהיג טוב למרות חטאיו. מחיתי את לחיי הרטובות בגב ידי, בתחילה חשבתי שאלו דמעותיה של אימי אך לאחר שכה רבות החלו לשטוף את פני נוכחתי שהיו אלה דמעותיי.

לאחר שסיים משה לדבר העברתי את הטיפול באימי הבוכייה לאחי הבכור.

"אני אחזור בזמן לשבעה, אני חייב להיות קצת לבד," מלמלתי לאוזנו והלכתי, לא ידעתי לאן, העיקר שאוכל לחשוב לבד, בלי כל קולות הבכי מסביב והשבט העומד מאחורי.

כשעצרתי ממרוצתי נוכחתי לדעת שאני ליד הסלע שעליו נרדמתי אתמול, כל כך הרבה דברים עברו עלי מאז ברח לי העדר בהרדמי. השפלתי את מבטי, בועט ברגלי באבנים שהיו פזורות על הקרקע.

"למה ה'?" צעקתי, כבר לא יכולתי להתאפק. "למה אתה מביא עלינו את כל זה? קודם את הענקים שיושבים בארצנו ועכשיו מות הנשיאים, למה? אולי הם דיברו דברים שלא היו צריכים להגיד, אבל ה', למה לקחת את אבא שלי, למה דווקא את אבא שלי מכולם?" הדמעות הציפו את עיני עד עיוורון ממש. נפלתי על הקרקע, בוכה כפי שלא בכיתי מעודי. כשהרמתי את מבטי מהקרקע לאה ניצבה לפני, דמעות מציפות את עינה ושמלתה מלוכלכת.

"גדיאל, בבקשה תגיד שאתה עוד לא בן עשרים," היא התחננה לפני.

"למה זה כל כך חשוב לך? מה זה משנה עכשיו בן כמה אני?" כבר לא צעקתי אבל הכעס עוד פיעם בעורקיי. קמתי מהחול המדברי, ניערתי את בגדיי והתיישבתי על האבן שלי.

"ה' נתן לנו עונש, יעברו עוד ארבעים שנה עד שניכנס לארץ, וכל איש מבן עשרים שנה ומעלה ימות במדבר במהלך ארבעים השנים, הם לא יזכו להיכנס לארץ." היא הביטה בי בתחינה.

הנדתי את ראשי באיטיות. "אני בן עשרים ויום, ציפיתי שאת מכל האנשים תזכרי." כבר לא היה לי אכפת למות, לפחות לא אסבול את הכאב שיש לי בלב, את החור שנעשה בחיי. ועכשיו אצטרך לאבד גם את שאר בני משפחתי, אחד אחרי השני. ה', כפר על חטאינו!

"לא! גדיאל לא!" היא בכתה ונפלה על האבן לידי, כובשת את פניה בידה.

ישבנו כך זמן מה בשקט, רק קול בכייה נשמע כהד למחשבותיי. לאה קטנה ממני בשנה וחודש כך שאנני צריך לדאוג, אבל כל משפחתי תמות במדבר הצחיח הזה, הולכים בלי מטרה, בשביל למות, הם לא יזכו לראות את הארץ אפילו, וכך גם אני.

"אני מצטער לאה, אני ממש מצטער." לקחתי את ידה בידי.

היא ניגבה את דמעותיה.

"גדיאל, זה אומר שזמנך קצר כל כך..." היא הביטה בעיניי. "אתה יודע מה הייתי רוצה יותר מכל? אני חולמת על זה כמעט כל ערב אבל בכל זאת לא מאמינה שזה יקרה, ועכשיו, רק ארבעים שנה..." היא הפסיקה, מנגבת דמעות חדשות. אך לא היה צורך שתמשיך עוד לדבר.

"לאה, את רוצה שנינשא?" ליבי הלם.

היא הנהנה.

חייכתי, לא היה לי האומץ לשאול אותה, עד היום.

"אוי, לאה, לבכות או לצחוק?" אמרתי וגעיתי בבכי. 

                               *               *               *

גירדתי בזקני בעודי חופר את הבור שישמש את קברי. לאה וילדיי טרחו והביאו לי כד מים. היום אכנס לתוך הבור ולא אצא, זה בטוח. ארבעים שנה של חפירת הבור וכל פעם יצאתי, ה' נתן לי עוד שנות חיים. אך הפעם זאת הפעם האחרונה. שנת הארבעים. הפעם לא אצא.

בשעות הערב נפרדתי מלאה ומילדיי. הם כה יקרים לי. עצוב לי שאשאיר להם את כאב הלב שהשאיר לי אבי בעוזבו את העולם. את החור שהשאיר כל אחד ממשפחתי.

נכנסתי לבור וחיכיתי שנשמתי תעזבני אך דבר לא קרה. שכבתי כך שעות עד שלפי הערכתי הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת של היום הבא. יצאתי מתוך הבור ונשמתי את אוויר המדבר הצחיח, אני חי.

אזכה לראות את משפחתי שוב. את הארץ. טיפסתי על אחד ההרים והבטתי עליה, על הארץ שהובטחה עוד לאבותינו. מרחוק נראו האנשים בארץ קטנים ממש. חגבים.

                                                                   ***

                                                                                הסיפור הראשון במחברת החדשה!

                                                                              אם למישהו יש שם יותר טוב לסיפור...