ברכת ילדים

בסייעתא דשמייא

אני הבן הבכור של אבא. ככה הוא אומר לי תמיד. למרות שאני לא באמת הבכור, אני השמיני. השמיני אחרי שבע בנות. אבא אומר שהוא אוהב את כולנו, אבל אותי, הוא אומר, הוא אוהב קצת אחרת, כי אני הבן היחיד שלו.

אבא לוקח אותי איתו כל שבת לבית הכנסת. הוא מושיב אותי על הברכיים הגדולות שלו ומתפלל איתי בסידור, ושר איתי ואומר לי שאני כבר צריך ללמוד להתפלל טוב טוב, כי אני כבר גדול, אני כבר בן חמש.ואני עושה מה שאבא אומר. אני יושב עם אבא כל התפילה ולומד לאט לאט לשיר את המזמורים. אבל יש שני קטעים בתפילה שאבא הולך. הוא הולך קודם ליטול ידיים ואז הוא עולה לדוכן של ארון הקודש ומברך את כולם בקול גדול. כמו מלאך.לפני שהוא הולך הוא אומר לי להקשיב לברכה היפה ולהמשיך להתפלל עם כולם עד שהוא יחזור. ואני מחכה לו. אני עומד בשקט במקום שלנו כמו ילד גדול ומקשיב ורואה את אבא פורש את ידיו ומברך את כולם.

יום אחד שאלתי אותו למה דווקא הוא עולה מכל האנשים לדוכן של הארון ומברך? אז הוא ענה לי שאנחנו כהנים. אנחנו נבחרנו מה' לברך את עם ישראל שיהיה לו טוב. ואז אבא נהיה קצת עצוב כי הוא אמר שהיינו צריכים לעבוד בבית המקדש ושם לשרת את ה' ולברך את עם ישראל, אבל עכשיו אין בית מקדש ואנחנו מברכים את עם ישראל כאן על הדוכן. אבל שם הברכה הייתה הרבה יותר גדולה.

ואז אבא הראה לי איך פורשים את הידיים למעלה, כדי שכולם יתברכו ופותחים את האצבעות – שתיים שתיים, כדי שהקדושה תעבור דרך האצבעות ועם ישראל יתברכו בה. ואני חשבתי שזה ממש טוב שאבא שלי כהן, כי ככה אני תמיד יבורך מה'.

בשבת הבאה שהלכנו ביחד לבית הכנסת אבא אמר לי שהפעם גם אני אעלה איתו לדוכן של הכהנים כי גם אני כהן וגם לי יש תפקיד לברך את ישראל. ואני נורא רציתי לברך את עם ישראל כי הוא צריך שיהיה לו טוב. כי סבתא תמיד מתלוננת שכואב לה הרגליים ואמא רוצה מאוד שטליה, אחותי הגדולה כבר תתחתן כי היא כבר בת עשרים ושתיים. וגם יעקב השכן שלנו אמר לאבא פעם שאין לו מספיק כסף כי הוא לא מצליח בעבודה שלו.

אז אני למדתי את כל הברכה בעל פה! ואני גם ידעתי לפרוש את הידיים כמו שאבא פורש. והוא אמר לי שאני אהיה איתו בטלית הגדולה, כמו שהוא תמיד מכסה אותי. אבל דבר אחד לא הצלחתי לעשות. אני ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי לעשות כמו שאבא עושה עם האצבעות שלו. אני ניסיתי הרבה זמן וגם ניסיתי לקשור את האצבעות אחת לשניה אבל לא הצלחתי לקשור אותן רק עם יד אחת.

זה פשוט לא הצליח! האצבעות לא נצמדו אחת לשנייה. ואם הם לא ייצמדו אז הברכה מה' לא תעבור לעם ישראל ואסור לי לקחת את כל הברכה לעצמי כי זה לא פייר שרק לי יהיה ברכה ולשאר האנשים לא. אז אמרתי לאבא שאני לא מצליח ואני מפחד לעלות לדוכן כי אז אני לא אצליח לתת את כל הברכה לעם ישראל. אז אבא אמר שאני אעלה איתו בכל זאת. ולאט לאט אני אלמד איך פותחים את האצבעות.

אני הסכמתי, אבל עדיין אני קצת חששתי אז החזקתי לאבא חזק את היד, והלכנו ביחד ליטול ידיים. חלצנו את הנעליים ועלינו לדוכן של הכהנים. אבא כיסה אותי עם הטלית הגדולה שלו ואני פרשתי את הידיים כמו שאבא פורש, גדול גדול - הכי שאני יכול. ואז, קצת התאמצתי לפתוח את האצבעות והצמדתי אותן אחת עם השניה עד שפתאום האצבעות שלי התחברו והצלחתי לעשות כמו שאבא עושה! ואני כל כך התרגשתי שהצלחתי, שאני ברכתי ישר את כולם. את סבתא שלא יהיה לה כואב ואת טליה שתתחתן וגם את יעקב שיהיה לו הרבה כסף. אבל במיוחד אני ברכתי שיהיה בית מקדש כדי שאבא לא יהיה עצוב ונוכל לעבוד את ה' - כמו שצריך! ככה אבא אומר. וגם כדי ששם ה' יברך אותנו ברכה הרבה יותר גדולה.