"שכוחו וגבורתו מלא עולם"

"אז, מה התכנונים שלך להיום?"

שירן לקחה נשימה עמוקה, וניסתה לענות. היא לא הצליחה ושתקה.

***

הם הכירו לפני שמונה חודשים.
חברה טובה שידכה בינהם.
הוא מישיבה טובה בירושלים, היא מאולפנא איכותית בצפון. הוא שיעור ג', באמצע השירות הצבאי שלו. היא סיימה עכשיו שירות לאומי במרכז להעמקת יהדות בעיר מרכזית בארץ.
הפגישה הראשונה הייתה מזמן... הם נפגשו בתל אביב, ככה הוא ביקש. הפגישה הייתה מעולה, זורמת, הם גילו שיש להם הרבה במשותף.

באותו ערב, בדרך חזור הביתה היא מקבלת טלפון. "אביחי" על המצג.
"שלום, שירן" היא עונה.
"שלום וברכה, מה שלומך?"
" ב"ה מצוין, ומה שלומך?" ומשם השיחה זרמה. לא נגמר להם על מה לדבר. הם נפרדו רק באזור השעה 3 לפנות בוקר. שניהם הלכו לישון מאושרים  באותו לילה.

***

"שירן, הכל בסדר איתך? את קצת שקטה היום."
"יהיה בסדר, אני רק מעכלת"

***

כבר חודשיים הם מכירים. יום חמישי אחד הם נפגשו בגן סאקר בירושלים. כבר לא היה אכפת להם שיראו אותם. השיחה זרמה כרגיל.

"אביחי, אפשר לשאול שאלה רגע?" היא שאלה בלי הכנה מוקדמת.
"בשמחה! מה מפריע לך?" הוא חייך כמו תמיד.
היא לקחה נשימה עמוקה. "תגיד, איך אתה מאמין בו כ"כ חזק? כבר חודשיים אני מכירה אותך, ואני מתפעלת כל כך. אתמול, אחרי הפיגוע, דיברנו, ואתה היית כל כך שלם בכך שזה מה', וככה הוא רוצה. אני לא מצליחה להבין אותך."
"ואת לא חושבת שזה הכל ממנו?" הוא שאל בעדינות.
"הכל? את האמת, לא."
"את מסתכלת החוצה ורואה את העולם כולו. השמש, הירח, מחזוריות הטבע, האדם. את מאמינה שדברים אלו הם מהקב"ה?"
"אלו? בטח שכן. אין שום דרך אחרת להסביר את זה."

"אז את אומרת שהפיגועים, התאונות דרכים, כל הדברים הרעים זה לא הוא?"

"זה הוא. לא אמרתי את זה. אבל מי אמר שזה מה שהוא רוצה?" אמרה, צעקה.
"כל מה שה' רוצה זה מה שקורה. שירן, את מאמינה שה' מושלם?"
"כן" היא עונה בשקט.
"אז, אם ה' מושלם זה אומר שכל דבר שקורה זה דבר שהוא רוצה שיהיה. משמע, שגם הדברים הרעים שקורים זה מה שהוא רוצה. וברור שכל נס שקורה או דבר טוב ישר אנחנו חושבים על הטובה שה' נותן לנו, ולכן צריך גם לזכור שככה הדברים הרעים. ואני, במהלך חיי, מזכיר לעצמי ש'כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה', וכך אני חי את חיי".הוא גמר את המונולוג שלו.כך לפחות היא חשבה.
"אה. אחלה גישת חיים, " היא אמרה בציניות, בהכנעה, ומהר מאוד שינתה נושא.

***

"שירן! שירן! קומי!"
שירן שומעת צעקות. לאט לאט פותחת את עיניה ומסתכלת סביב."מה קרה?" לחשה.
"התעלפת, בואי שבי, תשתי משהו".

***

הם מכירים כבר חמישה חודשים. יום אחד יצאו לטיול. כל הטיול דיברו על חתונה. הוא התחיל עם הנושא, היא מיד הצטרפה. חשבו איך להגיד למשפחה, לחברים. חשבו על אולם ותזמורת, ובעיקר התרגשו.
הטיול היה מושלם, הם נהנו ביחד.

בערך בשעה 17:00 הפלא' של שירן מצלצל. הם היו באמצע שיחה עמוקה, והוא עודד אותה לענות.
"נועה! מה נשמע? התגעגעתי!" היא עונה בשמחה. אביחי ישב מולה וצחק.

" ב"ה. שירן, את יושבת?"

" כן, מה קרה?!" ארשת פנים מדאיגה עלתה על פניה של שירן. אביחי קפץ.

"הייתה תאונת דרכים ליד היישוב. רווית ואלירז היו ברכב. ב"ה אלירז בסדר גמור. כמה שריטות קטנות וזהו".
"אבל..." שירן כבר הבינה את ההמשך. דמעות עלו בעיניה.

"רווית נפצעה קשה. לקחו אותה לבית חולים ו..." נועה בכתה "היא נפטרה". שתיהן בכו ביחד. אביחי כבר עמד על רגליו.
"ההלויה ב22:00 בבית העלמין של הישוב. בשורות טובות שירן, נדבר כבר".
שירן ניתקה את הפלא', ובכתה.
"מה קרה?" הוא שאל בדאגה.
"רווית, רווית" היא בכתה "היא נהרגה, נהרגה בתאונת דרכים."

הוא ישב מולה ונתן לה לבכות. הוא בכה איתה. רווית הייתה חברה טובה שלה. שירן ביקשה לחזור ליישוב להלוויה, והוא הסכים מיד.
"אביחי, גם זה מה', זה מה שהוא רוצה?! זה לא הגיוני!"
"שירן, את באמת מוכנה לשמוע עכשיו? את יודעת שאומרים שלא מנחמים אדם כשמתו מונח לפניו"
"אני רוצה, בבקשה".
"טוב, ה' הוא זה שהחליט שרווית תמות היום. הוא לא קבע בדיוק איך, את זה החליט מי שנהג ברכב. את מכירה את רווית, ואני קצת זכיתי להכיר אותה, והיא מדהימה! אני בטוח שהקב"ה פשוט רוצה אותה שם לידו. אני מאמין, אבל את זה אי אפשר לקבוע באמת, אני מקווה, שהיא סיימה את התפקיד שלה פה. ולכן היא כבר לא פה איתנו. זוכרת ת'שיחה שהייתה לנו לפני כמה חודשים? ששאלת אותי על רצון ה'?"
היא הנהנה.
"אז זה ככה. ה' החליט שזה מה שיקרה כי זה מה שהוא רוצה! ואם זה מה שהוא רוצה אז זה חייב להיות הכי טוב בשבילנו. גם אם לא עכשיו, ומיד. בעתיד זה יהיה הכי טוב!"
"אביחי, תודה. עודדת אותי. אז, כשדיברנו על זה לא השתכנעתי, אבל עכשיו... זה היה בדיוק במקום. תודה!"
"בשמחה מתוקה. בואי נלך, שנגיע להלויה."
הם הלכו ביחד. בוכים.

***

"שירן, לאן את הולכת?"
"אני רוצה להיות קצת לבד. אני הולכת לטיול בחוץ"

***

בשבעה של רווית, שירן הייתה כל הזמן. לאחר השבעה, הוא לקח אותה  לירושלים, לכותל. היא התפללה המון, ובכתה. לאחר שהיא נרגעה קצת, הם עלו למרפסת מעל הכותל, והוא התחיל לדבר.
"שירן, זוכרת על מה דיברנו ביום של הטיול? לפני ששמענו את הבשורה?"
היא ניסתה להיזכר אך לא הצליחה. הבשורה על רווית שיבשה לה את המחשבה.

"נו..החתונה.." אמר, לחש.
"אה! נכון..איך שכחתי?!" מתחילה להעלות חיוך.
"ומה את אומרת?" הוא מגשש.
היא מתחילה לקום. "נו, אתה בא להגיד לכולם?" היא מחייכת.
"רצינית?"

"הכי בעולם".

שניהם מאושרים.

הם סיפרו לכולם, וקבעו תאריך. כ"ד טבת. ההזמנות היו מוכנות. הכל היה מושלם.

***

שירן מסתכלת על היד שלה. הטבעת. היא עדין לא הורידה אותה.
"אביחי, איפה אתה?" היא מסתכלת למעלה.
"היום כ"ד טבת. היום הייתה אמורה להיות החתונה, ואתה, אתה הרחק מפה. נכון, כבר עברו כשלושה חודשים. השבעה, השלושים, אני בקשר עם המשפחה שלך. אבל אני אף פעם לא עיכלתי.

אתה תמיד אמרת שהכל מה', שזה מה שהוא רוצה. אני מנסה לחשוב בגישה שלך, וקשה לי.
למה היית צריך ללכת? אני מתגעגעת אליך כל כך!!"

שירן הגיעה ליער שקרוב לישוב. חשוך בחוץ והיא בוכה.
"הקב"ה", שירן הרימה את עניה השמימה, "כל החיים מלמדים אותי שהכל לטובה, שאתה מנהל את העולם, שיש מטרה ושדברים רעים לא קורים סתם, אבל איך? איך אתה עושה לי את זה? אני לא מסוגלת לעמוד בניסיון. אין לי את הכח לזה. אביחי היה כל חיי ואתה לקחת אותו ממני!
למה???"

דמעותיה של שירן לא פסקו מלרדת ואט אט היא הרגישה את הגשם שבוכה יחד איתה.
"אביחי, זה אתה שבוכה שם למעלה? מה אתה מנסה להגיד לי?

 אביחי! למה הלכת?? תמיד אני נזכרת בשיחה שלנו, השיחה על המוות. זה כל כך פשוט לומר את זה כשאתה לא באמת ניצב בקושי. אבל עכשיו אני בנסיון הנורא הזה. ואני יודעת שזה ניסיון. ואיך אמרת לי פעם? הקב"ה לא מעמיד אנשים בניסיון שהם לא יכולים לעמוד בו? אביחי, זה אומר שאני יכולה לעמוד בזה? "

שירן הורידה את עינה אל עבר האדמה. האדמה שלא נרטבה כבר חודשים רבים.

"ה',  מה עובר עלי? אתה חושב שאני יכולה לעמוד בנסיון הזה? שאני יכולה לעבור אותו? " לפתע שירן שמעה רעם חזק ועוצמתי. היא חשבה לרגע ובירכה בשקט "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שכוחו וגבורתו מלא עולם!" שירן חשבה על מילים אלו לרגע. וסוף סוף חדרה להכרתה הידיעה שהיא אכן תעבור את הקושי. יש בה את הכח שה' טמן בה! היא תצליח!

כן, היא תצליח...