הקדמה- כך זה התחיל..
"לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה בעצם התחיל.
אף פעם לא הייתי מהאדוקות. לא עניין אותי כל הנושא הזה של הדת. אבל שמרתי. שמרתי כי ההורים שמרו, ולא, זה לא תירוץ.
אני מאמינה שהתפנית החלה בכיתה ח'. כעסתי מאוד על הסבא הזקן הזה שיושב בשמיים, הוא לא עזר לי. היה לי כ''כ קשה מבחינה חברתית, והוא רק הביא עלי עוד גלים מטביעים ועוד. לא הצלחתי לנשום בין הגלים, והרגשתי טובעת. טובעת כ''כ עמוק בתוך הייאוש והדיכאון.
לקראת סוף השנה הורי העבירו אותי לבית ספר פתוח ודמוקרטי המאמין בשוויון בין תלמידים למורים, ובכלל בין בני אדם. מצאתי את עצמי, היה לי טוב. מכל מקום עטפו אותי באהבה שהייתי זקוקה לה כה רבות. שם גם הרגשתי בנוח להתנהג איך שרציתי. כבר לא טרחתי ללבוש חצאיות והחברות החדשות הכירו אותי כילדה שבאה מבית דתי, ותו לאו.
בחופש בין כיתה ז' לכיתה ח', אחרי השנה מלאת הסערות נסעתי לחו''ל עם סבא שלי. הוא ביקר בארץ בתחילת החופש וחזרתי איתו לביתם כדי לבלות את שארית הקיץ.
סבא וסבתא שלי לא דתיים. ושם היה לי מאוד נוח לעשות מה שבא לי.
היינו הולכים למסעדות, לא טרחתי לבדוק אם הם כשרות.
טוב, האמת שזה לא נכון. בפעם הראשונה שאכלתי במסעדה לא כשרה הרגשתי רע. כל ביס הרגיש כמו עופרת בפה, בסוף הלכתי להקיא. בלילה לפני שנרדמתי הקשתי מעט על מעשי, בשקט, בשקט מידי. הצלחתי ישר להשתיק את המקום הזה ותוך כמה דק' נרדמתי. מתפללת שהמצפון יעלם, ומאחלת שביום למחרת יהיה לי יותר קל.
בשבתות הייתי יושבת איתם וצופה בסרטים. שבת אחת נסענו להצגה שהתחילה לפני שהשבת יצאה. אז נסעתי.
ממש לפני שנכנסתי למכונית התלבטתי, עוד לא היה מאוחר מידי. מיד השתקתי את הקול, נו באמת? כבר אכלתי לא כשר, כבר ישבתי על המחשב בשבת. כבר עזבתי הכל, בשביל מה להישאר דווקא בזה?
נהניתי בהצגה הזאת. הרגשתי חופשית, ללא דאגה בעולם. שום עול מצוות ותורה לא על ראשי יותר. הנני מוכנה ומזומנה ליהנות מעינוגי העולם!
חזרתי הביתה חדשה ומרועננת, בכל זאת, כן עברתי חודש וחצי של כיף חיים.
ומשם המשכתי באותו המסלול שהתחלתי הרחק אצל סבא וסבתא, והפעם אני חושבת שבלי חרטות.
בס''ד, יום שלישי כא' כסלו התש''ע
"כשראיתי את ההודעה שלה בפייסבוק שנכתבה בשבת קודש בזמן שהותה בחוץ לארץ, משהו בלב שלי נצבט. איך לא שמתי לב? ראיתי שהיא עוברת שינוי בלבוש, אך משום מה היה לי צורך להשלות את עצמי שהשינויים שהיא עוברת הם רק חיצוניים.
אני זוכרת את הלחץ הגדול שהרגשתי כשגיליתי שתאריך חזרתה של אחותי קרב ובא.
חדש וחצי היא לא הייתה בבית, לא ידעתי כיצד אני אתייחס אליה. לא ידעתי מה בדיוק יקרה, איך נמשיך לתפקד כמשפחה. תהיתי האם אני אראה שינוי או שהמציאות תמשיך כרגיל.
בלילה מאוחר, כשכולם כבר הלכו לישון הוצאתי את הפתק המקווצץ' שהיה באחד המגירות בארון שעל יד מיטתי. עליו היה רשום המספר של חברים מקשיבים. חברה שלי הביאה לי אותו פעם, לכל צרה שלא תבוא. התקשרתי כי ביקשתי לדעת מה אני עושה עכשיו. פשוטו כמשמעו.
שוחחתי עם בחור בשם גבריאל. הוא ייעץ לי לא להתייחס לשינויים שלה כמה שאפשר ופשוט לאהוב אותה כמות שהיא.
קשה לי עם עצתו לא להתייחס ולקבל כמות שהיא, כי לדעתי בימינו יש יותר מידי לגיטימציה לחזרה בשאלה. מצד אחד לא רוצים להרחיק, אך מצד שני צריך גם לזכור שבכל זאת יש לנו אידיאלים וערכים שאנחנו צריכים להמשיך ולהנחיל בנער. כמאמר חז''ל "יד ימין דוחה ויד שמאל מקרבת". זאת דרך האמצע.
אם נרחיק יותר מידי- הנער פשוט יעזוב ויישאר עם טעם מר בפה מהדת.
אבל גם אם נקבל את השינוי יותר מידי- הנער ירגיש בנוח, ויישאר בשלב הזה של חוסר בירור, בשלב מורטוריום כמו שהפסיכולוגים היו קוראים לזה.
בכל מקרה הוא כן צדק במובן מסויים, אני עדיין אחותה ועדיין צריכה לאהוב אותה. אך לזכור שזאת בהסתייגות מה.
בתום שלושים דק' של החלפת דברים כל מה שיכולתי להגיד היה "למה?". למה זה קרה? למה?
ביום למחרת ישבתי במטבח ושוחחתי עם אמא שלי על אחותי. זה היה לתועלת, אני משערת. אמא שלי שיתפה אותי בדעתה על מה גרם לאחותי לבחור בדרך הזאת. בעיניה זה קרה כבר בכיתה ב'. בבקרים אחותי מאוד רצתה להתפלל בחוץ, בדרך שלה, בסגנון שלה ולא עם כולן בכיתה. אך המורה מיאנה בטענה שהחוק הוא שמתפללים יחד ועל כך אין לערער.
לטענתה של אמי המורה הוציאה לאחותי את החשק, ויצרה בה אנטי.
אני מבינה את הטענה. בהחלט חשוב שלהיזהר במעשיך ולא לגרום לאדם לחוש תחושות אנטי כלפי הדת. אבל אני לא בדיוק מסכימה איתה. המורה סך הכל חשפה את אחותי לעובדה שביהדות יש חוקים וגדרים שאנו מקיימים גם אם זה לא הכי מוצא חן בעיננו. היא סך הכל למדה את אחותי לקבל סמכות. את הסמכות של הקב''ה כמלך ואבא ואת הסמכות שלה כמורה. אם בנפשה של אחותי אין את היכולת לקבל סמכות, אין האשמה היא על המורה. המקרה אולי חיזק איזשהו מקום בתוכה ללכת בדרך הקלוקלת, אך בהחלט לא הגורם המרכזי.
כשאדם מסיר את כל הדאגות מליבו, אז הוא צריך לדאוג.
ולמה זה? כי המציאות של העולם הזה מדאיגה.
הדאגה היא בעצם תחושה של חשש מאיבוד משהו מסויים החשוב לי. הדאגה מעידה שאכפת לנו, שיש לנו רגישות ומודעות לדברים בחיים. הדאגה היא בעצם התראה. וכשאתה לא דואג זה סימן שאתה מנותק. זה מעיד שאתה לא רואה, בוחן, ומבין את המציאות כיאות."
כן, בלי חרטות. מפתח נעול שמור אצלי."
תגובות
ממש מעניין! =]