בעהי''ת.
לא נותר זכרון
רק הדהוד אחרון,
שיזכיר לי לשתוק,
לידך.
בדבורים, ברכילות
ובפגיעות עקיפות
לא המעטת,
לא חסכת.
לא הצלחת להבין
עד כמה חסמת
רצונות, תקוות,
שאיפות שהיו לי.
התנהגת כשיכורה,
לא חושבת, לא מפוקחת,
משתטה.
קרעת,
ומחקת הכל.
לכן, לא נשאר
אפילו לא זיכרון,
לפחות לא ממך.
"פגע[ה] וברח[ה]"
רציתי לקרוא,
אך משהו ממך,
שעוד נותר בי
חסם אותי.
וצרח שפסיק.
נזכרתי בכל,
ושתקתי.
--
[צלקת היא מזכרת מן הכאב.]
תגובות
את המצאת את המשפט הזה?
אם כן או לא - הוא מדהים, דק וחותך.
את האמת?
קצת באסה להרגיש זאת שאת מדברת עליה (לשעבר)..
צלקות אפשר למחוק?
[כתיבה יפה - יש צורך?]
אני הולכת על 'רשמיות' ומתחילה לסדר את זה לא'-ב'. הולך?
א. אני משתדלת לבקש יפה, גם אם לא תמיד נענים. |מתנמס| [נימוסי]
ב. כן, זה קורה לכולנו.. [במשפחות הכי טובות?!]
ג. אני המצאתי, לצערי.
ד. אני כל-כך שמחה, כי יש את ''הלשעבר'' המדהים הזה. מראה את הדרך וההתקדמות שעברת. מעריכה אותך כל-כך.
דווקא בגלל שאני באה מהמקום השני, מהצד השני, שמאוד מבין את החומרה של הדברים מהצד הכי כואב.
ה. הלוואי! איזה למחוק... זה רק עוזר לא לשכוח, אוך.
ו. [תודה רבה- יש צורך?]
נשמה תודה רבה לך,
אחותי.
מפל יקרה-
תודה, שקראת.
ובכלל חייכתני בתגובתך :)
בריאת אלוקים- נשמה, תודה רבה!
ידידיה_נ
שמחתי.
תחושות עצומות, דוקרות, כואבות, מפלחות את הלב.
נשארה צלקת? נשארה. והפצע ממשיך לדמם. הוא נפתח כל פעם מחדש. לא הכאב לא עבר. זה תמיד קורה לי, האנשים הכי יקרים לי מפנים לי את הגב. וכתוב להם על החולצה מאחור: ''תתרחקי, תעלמי. לא רוצים אותך פה'' <צ>
אז אתה מגיע למצב שאתה מפחד לתת אמון באנשים, אבל נותן.. ומאבד אותו.
ערב מהנה אח :)
שבו''ט! =]
זה שיר שמשאיר צלקת לזכור מה רה כאב....