יצירות של ליבי

לעלים
א.
אֲנִי יוֹדַעַת כֻּלָּם, וְאַתָּה לֹא צָרִיךְ לִצְעֹק כָּל כָּךְ, בְּסֵדֶר.
אֲנִי סוֹפֵרֶת בְּכָל לַיְלָה אֶת כָּל חַטָאַי,
מְא' וְעַד ת' וְיֵשׁ שֶׁכְּתוּבִים פַּעֲמַיִם
בְּאוֹתָהּ הָאוֹת.
אֲנִי מַכִּירָה אוֹתָם כָּל כָּךְ וּמוֹקִירָה.
בִּשְׁקָרִים, בְּקִנְאָה, בְּגַאֲוָה
אָז אַתָּה, אַל תַּגִּיד לִי שֶׁאֵינִי מוּכָנָה לָהֶם
לְכָל יְמֵי הַטָּהֳרָה, הַקְּרֵבִים

אִי אֶפְשָׁר לְהִתְגַּעְגֵּעַ. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר,
כְּמוֹ לָרוּץ עַד הַיָּרֵחַ
כְּמוֹ אֲנַחְנוּ
וּכְמוֹ לְהִתְגַּעְגֵּעַ.
("יש דברים שאי אפשר", אחינעם קנר)


1.
אֶת הַחִיוּך הַגָּדוֹל וְזֶרַע הַמַנְגוֹ שֵׁשַׁתַלְנוּ אֶתְמוֹל בָּגִינַה
עֲקָרָה לָהּ הָרוּחַ. כְּמוֹ בְּדִיחָה יְשָׁנָה שֵׁכּוּלַם מַכִּירִים,
אֲפִילוּ אַתָּה, נִזְכָּרִים

לניגונים, האחת והיחידה.

לא תמיד זה היה ככה, לא תמיד
נתת לנו להבין
איך סוכריות קופצות יכולות לרפא לך את הנשמה.
ואיך אלוהים שולח לך עלי דפנה ופלפל אנגלי
כדי שתזכרי בריח של הבית.

ושוב תשאפי עמוק ריח עישון ממכר
(מהבית של השכן-הנחמד-שעזר-לך-ביום-הראשון-בשכונה)
ולעולם לא תדעי מהו הטעם המדמם
שישאב אותך עמוק, ויוותר לך כ''כ הרבה
וירפא אותך, ותהיי מאושרת.

(להדרי, שהולכת עם האהבה שלה עד הסוף. )

האם לדעתך, הבריחה היא התשובה?
הרי ברור לך שהוא מכיר את הדרך חזרה.
חדלי להרגיש ולנשום פרפר קטן מעוף
הרי מעולם לא היה בך מקום להכיל או לקטוף.
שמרי על עצמך מכל חיות הטבע
המאיימים להקטין אהבתך.
ולעד תאבקי וחבקי את הרגע
שמא יבוא פרפר גדול ממך.

וגם אם כנפיים לך תפרשי,
ולאט יימחק בך החום,
הפרפר הגדול ילטף וישרוף
את

--
יום הזיכרון תשע''ב

לְאוֹתוֹ ה
זְמַן
שָׁתַקְתִּי. כְּדַרְכְּךָ לִצְעֹק
לִסְרֹק לֵב אַחֲרֵי לֵב
דָּמַמְתִּי
וְלִבִּי, אֲבוֹי לִבִּי
כֶּתֶם דָּם
שׁוֹתֵק.

שברים לכאן ולכאן,
אהבה מתנפצת.
חדר מלא בלאגן
ודמעה אחת נוצצת.

שירת נשים, חיים אחרים
ורציף לא מוסבר של געגוע,
שנאת אחים וקנאת זרים
וחולמים על הסוף הרגוע.

ושוב שברים לאורך החוף
וכמה זרעים מיער.
ללכת בלי לראות את הסוף
עם קמט חיוך של נער.

לב דוהר פוצע וזר,
וסרט סוחט דמעות.
חיפוש גלובלי במסדרון לא מוכר
ושניית רצון לחיות.

חיים חדשים, נוף ציורי ורגע של שקט.
גל של חום בוקע מהענן.
ואיך שנים חשבת על הרוח, שבאה
והולכת, והולכת.

רגעים קסומים ביחד, בשניים ושניה
של הסתה. וככה זה נגמר
ואם הים עוד ייתן למירוץ הזדמנות
אולי גם אתה תמשיך
להחיות.

אֲבָל

בס''ד

לבקטנה.

(אני ואתה נפגשים, בוחנים
זה את זה במבט קפדני.
ומגלים שבעצם אנחנו אותו הדבר
אני זה אתה ואתה זה אני.)

בספק לא שפוי, בחיוך אחרי מחשבה
אתה מספר לי על רוב רגשות האשם.
ולמרות כל הדרך מלאת התקווה,
נראה שגם הפעם זה אנחנו מול העולם.

אולי עוד היינו יכולים לנסות לאהוב,
עם גורל זועק ועתיד שותק
לחבק את הצער ולהשאיר אות קרוב
והכי

הפנים האלה שלו, שלא
יימחו לעולם.
המילים שהוא השאיר
וברח.

--
זו לא סתם שתיקה שחוקה
היה שם קמט
קנאה.

--
ואחרי הכל הוא מבטיח. שעוד
יהיה לנו טוב.

לניגונים, שהאהבה שלה עובדת שעות נוספות.

בס''ד ד' אייר תשע''א



אוֹמְרִים שֶׁלֹּא כֹּל מִי שֶׁהָלַךְ
יַחֲזֹר
וּמִי שֶׁכֵּן, כְּבָר לֹא
יָשׁוּב
לְעַצְמוֹ.

אוֹמְרִים שֶׁהָאַהֲבָה שֶׁלָּהֶם
לָאֲדָמָה
הִיא כֹּחַ, וְאֵלּוּ שֶׁשָּׁכְחוּ
לֶאֱהֹב
הַלְּכוּ.

וְאוֹמְרִים לִי כֻּלָּם, שֶׁגַּם אַתָּה הָיִיתָ
שָׂם
וּבְנִגּוּד לְמָה שֶׁאוֹמְרִים,
אַתָּה אָהַבְתָּ
וְהָלַכְתָּ

בס''ד.
 
 
חשבתי שנוכל לגבור על זה יחד,
מעט השתדלות ונגשים את היעד.
בלי כל מצטרפים, אנחנו לבד
כולנו קדימה נצעד יד ביד.
 
[רציתי לדעת
שאינני טועה,
ואתם שוב טענתם
שאני לא רואה
את רב השקט
והרוגע שלכם
חבל על המאמץ
לא צריך להילחם.]
 
ביקשתי שתבינו אותי ולו במעט,
לא התאמצתם, אפילו לא קצת.
וכשפתאום נזכרתם לדבר על מלחמה
כבר התייאשתי

בס''ד



הם קדשו לעצמם
אדם.
ציירו בדידות
וצבעו גם קצת
שתיקה
שאולי תתאר, ולו במעט
את כל התרגשותם,
הרגשתם
כצלם אלוקים.

הם כתבו על מציאות
בה כל כך רצו
לחיות
כתבו על האהבה
שלא הספיקו לזהות,
על התחושה
שלה
כבר לא יכלו לחכות.

(אמונה)

בריחה לליל חורף גשמי-
חשפה אותם
אל תוך

בס''ד


מחפשת את עצמי,
ובכלל
את המקום האמיתי
שבו אוכל לנוח.
[להאמין.]

בין קירות ושברים
מוצאת חומה,
עם כניסה אטומה
לאנשים נטושים מפעם,
ששכחו
לחיות.

לק''י.

גם אם קשה
רק תנסי לא להתפתות
ליפול.
כי אני אהיה שם להחזיק בך
אך לא אוכל,
ממני נעלם
אותו הכח.


גם אם קשה
רק תנסי שלא להתפתות
לשבור.
כי אני אהיה שם, לעצור
בעדך.
אך לא אוכל,
אני יודעת
שאם תתחילי לשבור-
על הדרך, תרסקי
גם אותי.


[אני לא מספיק חזקה,
לא מסוגלת לאהוב. אותך.
אולי אין לי לב לשתי

לק''י.


וְהִיא, הַשְּׁתִיקָה
מַסָּע מְבֻלְבָּל שֶׁל קְשָׁיִים.
וְהוּא, הַשֶּׁקֶט שֶׁלָּהּ
מַסְלוּל בָּטוּחַ לַסּוֹף.
[סוֹף הַסֶּבֶל].
הַשְּׁתִיקָה.


----
נערך.

לק''י

אם רק היית מקשיבה לה,
היית נותנת מקום
אם רק, היית רוצה אותה איתך
אולי יכלה היא אז לנשום.

וכשנחנקה לאיטה, דאגת לשלומך
ואני ידעתי,
שזה רק כי את צריכה
את מבטה החמים, וחיוכה.

זה לא שאני לא דאגתי
וזה לא שרציתי לה רע,
זה רק ההבדל [הקטן] ביננו,
אני אהבתי אותה.

בעינ''ב,

אני שלא יכולתי להקשיב,
בסך-הכל לא רציתי להכאיב.
אני שלא יכולתי עוד לסבול,
כי שתיקה של שנים
מותירה לי זמן לאכול.
את עצמי.

את שהחדרת בי
שאין תקווה בלי אמונה,
זו את שבחרת לקבל בהבנה,
וזו את ששברת לי את חומת ההגנה.

ועכשיו זו שוב אני
שבוכה על שלימדת אותי,
איך לכאוב.

[איך שפעם עוד ידענו,
לאהוב.]

בעינ''ב.
הַרְחֵק מִכָּאן,
קָרוֹב כָּל-כָּךְ
הוֹתַרְתָּ
גַּעְגּוּעִים צָפִים,
זִכְרוֹנוֹת עוֹלִים,
הוֹרִים בּוֹכִים.
לְבַד, בִּלְעָדֶיךָ.
[עָלֶיךָ.]
הָיִיתָ רַק טוּב-לֵב,
עֲנָוָה וְיֹשֶׁר.
מֵעוֹלָם לֹא עָשִׂיתָ רַע
לֹא פָּגַעְתָּ בְּדָבָר.
צֶדֶק הָיָה רֹאשׁ מַעְיָנך
וּבְנֵי-עַוְלָה אוֹתְךָ לָקְחוּ.
וְכָךְ,
בֵּין אִי לָבָן
[מְרֻבָּע]
נוֹתַר

בס''ד.
מול הריסות חיי
אני יושבת.
אל מול אותם הקרעים, הפצעים
שאינם רוצים להתאחות.

אני יושבת שם
לפני השברים המנופצים,
שפעם עוד היו,
חלק.

[ממני.]



---
נערך.

בסיעתא דישמיא.
בדיוק כשביקשתי
שלא נעשה זאת שוב,
לא ננטוש
אמרת ''בוא ניסע''
והותרנו את אמא,
לבד.
נסענו,
ולא ליומיים שלושה,
לשנים,
שמפרידות ביננו לבינה.
שנים ארוכות
ששברו את ליבה של אמא.
שברים, קטנים
ללא צבע או צורה,
כאלה של עלבון- בגידה, וכאב
שברים של לב,
אוהב.
--
אבא, מי אוהב אותה יותר ממך?

אֲנִי מִתְבָּלבֵּל. בֶּינֵך לְבֵין מַה שְׁהַיִית בִּשְׁבִילִי
פַּעַם. קְטַנָּה עַל עֲקֵבִים שְׁבוּרִים,
שֵיעַר תַּלְתַּלִּים פָּרוּעַ אַחֲרֵי מִקְלַחַת אֶל מוּל מְאַוְורֵר
וְכַמָּה קִילוֹגְרָמִים סְבִיב מֹתְנָּיִיך.
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ. לַרֵיחַ הָיָרוֹק שֶׁלָּך, שְׁמַרְגִיעַ אוֹתִי.
וּמְלָוֵוה אוֹתִי בַּלֵּילוֹת הָאַרוּכִּים מוּל הַמַּרְאָה
עִם הָסֶדֵק הַקָּטָן בָּקַצֵה, וְהָזִיכַּרוֹן

רציתי כ''כ לנשום אותך , להרגיש את כאב הלב כשזה קורה.
ועוד רציתי, לשאוף ולנשוף עד שתגיד שזה מספיק.


בין הנשימות מצאתי קצוות הדסים
שריחם ישכר עד סוף החושים.
ואאבד תחושה במעלה אצבעותיי, ואלחש
שאיתך אשאר עד המוות. כמו פעם
כשטיילנו בשדות דם המכבים, ואצרח עד
אשר ליבי יצא מקירבי
ותעלה נשמתי (במקצת) בכל פעימה.

אך בחרת לשחק ביכולת להקשיב, ולבלוע
אליך

את מקשיבה לפעימותיי, קטנות - קטנות
קטנות, ונכבות. אמרת שיום אחד תסבירי לי
איך אנשים פתאום נעלמים, ואם כבר אז
אולי את יודעת לאן הם הולכים.
אני בטוחה שטוב להם
שם, כי מה כבר יותר גרוע מפה?

את נותנת לי לטבוע בשאלות שאני הקשיתי,
כי אין לך תשובות טובות חוץ משקרים.
ואם היית מוצאת מה לענות, אולי לא הייתי ממשיכה
לחכות. לאבא, או אמא, או גם וגם.

וכל ערוגות הגן

ואתה
אתה הרי יודע הכל, כמעט.
נזכר אולי בכל מה שלחשתי,
כל מה שרצית לתת ולקחתי.

ואתה,
אז מה אם אתה כואב לאט?
חושב על כל הדברים הקשים שזרקתי,
את כל המילים היפות- לפני שהלכתי.

ואתה
אתה אומר שלי תמיד ויתרת,
דואג מה עוד יהיה בין שנינו
ואולי הדברים הרעים ישתנו לטובתינו.

ואני
אני בסה"כ כאן לידך, ליד מיטתך, נבלעת
בטוחה שהטירוף והשתיקות

בס''ד

רצית להגיד לי שזה מה שטוב,
לשפוך את הכל, להמשיך לספר.
ומה לעשות שלימדת אותי לאהוב
עד משברים גדולים ותמיד לשקר.

הכי חשוב היה לך לוותר ולשתוק,
הרי בזה מעולם היית הכי טובה-
לזייף חיוכים ברגעים של צחוק,
ולתת לשירים להמתיק אכזבה.

ובדרך אגב אל תתני לעצמך שוב ליפול,
לאהוב עד כאב ולסגור ככה עוד שער.
ובחירה מקפיאה תנצל הזדמנות
לשאול, איך

מה אני בשבילך או מה אתה בשבילי?
מס' על דף מקושקש, חצי לב אכזרי.
קודם תתקשר ולא אזהה את הקול,
אח''כ תשתוק, ותעזוב את הכל.

ומה החיים בשבילך, או בשבילנו?
משחק חיילים מאורגן, לגו שבור.
קודם תבקר, תגיד שחסר 'אנחנו'
אח"כ תזכיר כמה שהמשחק הזה מכור.

ומה אני בכל עולמך, האם אנחנו שניים?
אם זה אני ואתה, או לבד בינתיים.
קודם תפרוק, תנגן לי געגוע וכאב,
אח''כ

חברים מפעם וגלגול של
צחוק. לשתות
להשתכר ולשכר. לשקר?
בחירה מבריחה,
או בריחה חופשית.

אסור
לשכוח לוותר,
לציפיות, לבעיטות.
לכאבים
חברים מפעם.
(וגלגול של צחוק?)

אהבה בכאילו, וחופש במבצע.
בדרכים לא דרכים, וחטא. ותשובה?
קרעים של הבגד, ולילות טרופים שינה.
ואולי מה שנשאר, זה להתכסות בשמיכה.

והימים שלנו, זזים אחורה וקדימה
מה שרצית- אין ומה שנעלם פתאום כבר כאן.
ורודפים אחרי השמש, לחפש מהות
אבל זה לתת את מה שיש, או לברוח ממציאות.

כבר סיפרו על מועקה, ועל חיים בהחלפה
שינויים בתחרות, ויופי וקנאה.
טיפה ממבול, ריח

(לניגונים, פשוט תאהבי)
כאב של מבול, הר געש שנאה (מתפרץ)
נחת. הייאוש בא תמיד בזוגות?
חברים של מחר ו"שלום, מה נשמע?"
ברעידת הדממה ובנגיעות
נגיעות, נגיעות.
הרמזור מתחלף לשחור. אין שום רגש באופק
התקווה לא באה לפי הזמנות (גם אין מלצרים)
בחנות הזו של החיים.
ים וגלים וריח קנאה מזדחל בגרון
ומסיבות מסיבות, ואולי קצת אוויר
נשימה, שאיפה-נשיפה
ובקריעת ים סוף של קברים,

בס''ד


לך תחפש אותי, אולי תמצא אותי אחרת
אני לא מספיק טובה
אז אל תשקיע בשקרים.

להרגיש לבד, ובכל זאת יחד
לתת ובעצם להישאר
לבד עם הקרעים הגדולים.

כתמים כתמים כתמים
וכתם אחד, קטן
אדום.

(על החולצה.)

בס''ד ד' אייר תשע''א
 
בכל יום שישי באחת בצהריים
אני שומעת דפיקות, ומזהה
את ידיך המלוות
בפרחים.
 
ופרחיך כה יפים ועדינים
כמעט כמוך-
מלאים שמחה וחיות.
(א)דומים
לך.
 
ואיך אוכל עוד להביט בשדות
העומדים, הזקופים
בשורות שורות של
צבעים?
כשפרח הפרחים
שלי,
נבל.
 
 
 
 

בס''ד.


לא החזקנו יד לצער
לא הסכמנו לו לגבור,
חסמנו מהשכול מעבר לשער
נשבענו לעד לזכור.

החיים נתנו לו עוד
מעט סיכוי להתעודד,
אך כולנו כבר פחדנו
עם המוות שוב להתמודד.

רצינו יחדיו לשמוח
לחזור אל העבר,
אך הזיכרון בנו מטיח,
לא נותר דבר.

באמת שהשתדלנו
הכאב יחזור להעיד,
ואולי זו האהבה שהתקשתה
את העצב להוריד.

אמון בונים בזמן,
ומפרקים בידע.
אולי אתה לא מקשיב,
אך לפחות שומע.
תלמד להבין,
האהבה היא גבול
של צדק.
אם היום לא תאהב
מחר הוא ייקרע
כמעט.
תהיה אתה לרגע,
פחדתי לומר.
חששתי אליך להגיע,
אז מה שנשאר.
תלמד להבין,
ההקשבה היא גבול
של שקט.
אם היום לא תרגיש
מחר היא תירקב
לאט.
השתיקה, עושה איתך הכל חוץ מלשתוק.
--
ערוך.

בס''ד.
זה הוא הפעם, היא מבטיחה
זהו איש הנצח
האומץ והשקט
שנשאר.


שוב הוא יהתל בה,
ויבטיח שיבוא
היא תכין עצמה אליו,
תתקשט לכבוד בואו.
משיח עוד לא בא,
הוא גם לא מתכנן לבקר.
היא תמשיך ותחכה לו
תשאיר מבט אחד
תמים.
" אנשים קופצים מהגג
גם משיח קפץ
והודיעו שהוא נהרג"

לק''י.


והוא תרם, לכל העם.
העיקר שיהיה לזה נוח, ומה לאכול
העיקר שההיא תישן, ובלילה לא תסבול.
והשכן ממול, ערירי ובודד
ברור,
שהוא השקט, יבוא- יעודד.
ולכל צרה, מיד נקרא
בלי מחשבות מיותרות וסתמיות
על מה ואיך זה קרה.
זו שגרה.
כזה היה הוא דורון,
שי, מתנה יקרה- מתנת החיים.
"ואלוקים, אל המרומים
האם בעולמך מתנות לבעליהם משיבים?!"
לזכר דורון

לק''י
 
 
 
ברחוב חשוך את כך מהלכת,
אנשים מקיפים אותך באימה.
אף פעם לא המשכת, עצרת מלכת
תמיד הצביעו עלייך כאשמה.
 
בין ילדות חולפת, לכלה בהינומה
בין אשת-איש וקמטים
לשמלה קטנה ואדומה.
 
מבט חולף, שקשוק רכבת
כיבוי אורות וחצי חיוך.
מזוייף.
 
 
----
נערך.

בעינ''ב.

הלכתי למקום הכי רחוק משם, הלכתי כדי לברוח
הלכתי כי לא היה בי עוד מקום, לשוב ובך לבטוח.
רציתי להגיד שגם לי יש רגשות
רציתי זאת לומר לך, בשפתיים לוחשות
אך עצרתי את מילותיי
והבטתי בך,
בעיניים מבויישות.

הלכתי ולקחתי איתי את כל המסכות,
את אלה שהראתי ואת אלה שעוד לא
בינתיים,
מסכות ישנות, אחת כבר קרועה
וזאת מאחורה, יפה לה הצנעה.

מסיכה

בעינ''ב



שוב.
יושבת בוכיה,
מצחקת, שותקת,
כדרך בני האדם.
או שמא לא כמותם-
לבד.

קרירות לאין קץ,
מחשבות נודדות
עוברות- חולפות להן
עם הרוח.

ואני, מה אני?
נקודה קטנה מול עולם גדול,
מלא בצירופי מקרים
שיוצרים מציאות שונה
של בדידות, בלתי מוסברת.

ושוב אני לבד,
מולכם
כן, אני לבד גם כשאתם
כאן, איתי.

אש יוקדת,
דמעה יורדת,
הרגשת חרטה עמוקה
מתפשטת.

אש שורפת,
כל דבר שעליו עמלתי,
כך וכך בצורה גורפת
על פניו.

אש שואלת,
וקצת מתעניינת,
בדברים שברומו של עולם:

מתי תביני?
אש זה לא משחק ילדים.

בעזרתו יתברך ובהשתדלותי[נו].


שוב מרגישה
קרוב,
לא נותנת לרגשות
להתפרץ כקודם,
לשלוט עלי.

[להשתלט.]

לא רוצה להיות
אחרת, מכולם
להיות שונה.
עם ייחודיות, שיכולה
להיות רק
לי.

[להתבלט.]

משלבת, בין הרים
לגאיות,
ימים ונהרות.
בין רגש לייחוד.
בין אהבה שלא
נגמרת,
לאין סוף מעצורים
וחומות.

בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ מַפְלִיאָה אוֹתִי
הַשְּׁאֵלָה
אֵיךְ מִכֻּלָּם
אַתְּ הַבְּדִידוּת שֶׁאֲנִי
שׁוֹמֶרֶת
הֲכִי קָרוֹב.

לֹא הָיִית הָרִאשׁוֹנָה
וְהָיִית הַמְּאֻשֶּׁרֶת פָּחוֹת,
הָיוּ לָךְ פְּחָדִים
וְהָיוּ לָךְ דְּרִישׁוֹת
שיקרת יוֹתֵר מִכֻּלָּן
אֶת הַשְּׁקָרִים שֶׁאֲנִי כל-כך סוֹלֶדֶת
וְלַמְרוֹת הַכֹּל אֲנִי
(עֲדַיִן)
שׁוֹמֶרֶת.

ריח חזק של אביב
טיפת אהבה משכרת
צחוק שברירי
ופריחה או פתיחה
של משהו חדש.

יין עולה באוויר
שניה משעה ממכרת
דרך סלולה
ולטיפה או קטיפה
של געגוע ישן.

פתאום

חֶדֶר רֵיק וְרֵיחַ שֶׁל
הִזְדַּמְּנוּת
לִפְתוֹחַ מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ,
לִפְתוֹחַ מַשֶּׁהוּ
לְאַט.
(לִבְרוֹח, לִבְרוֹחַ, לִבְרוֹחַ לְאֶרֶץ-לְעוֹלָם-לֹא)
פְּגִישָׁה בְּלוּ"ז צָפוּף
וְאוּלַי לְהַרְגִּישׁ מַחֲנָק
כִּמְעַט.

בחומות סגרת עצמך.
לא אפשרת להם להכנס אלייך.
הם לא מצאו את הדרך,
את הגישה.
(אולי לא חיפשו מספיק?
אולי זו אשליה? אולי.)
את רב הזמן אומרת שאם רוצים באמת,
אז מסוגלים להכל. איפה היית עד עכשיו?
על מי את עובדת? עונה לך, בעיקר על עצמך.
לא יותר מזה. לא עליהם.
כי עכשיו רק אותנו זה מעניין,
אותי ואותך.
כבר אין פה אדם שאכפת לו ממך,
לא אחרי כל מה שעברת.
אני

בס''ד.


העיניים הבורקות האלו
שלא מוכנות להרפות. שחוזרות
בלילות.

השפתיים הקפוצות והלחי הסדוקה
מה עוד נשאר מהמבט הזה
שפוחד לאבד שליטה?

מרגיש כמו בפעם
הראשונה.

לך. כי את כל מה שיש לי.

בס''ד
 
 
בואי ניתן לפרידה הזו לעזוב
ככה נרגיש עם זה הרבה יותר טוב.
נשתוק לאט, נחשב מהר
הרי אף פעם לא היה על מה לוותר.
 
שחיקות בלילה של סתיו
צורבות לי את העורף.
דרכים תלולות מזכירות,
את בואו של עוד חורף.
 
וכשחשבת שגעגועים זה בסדר
הרחקת לכת עם הרגש.
אבל עכשיו כששוב מתאחה השבר,
את בוכה לילה לילה, חרש.
 
ועונות

בס''ד
 
ואם אני אמות,
ואקשור תכריך כסרט
ואפול
ואשתוק.
ולא תהיה אז דרך חזרה.
 
ואם אני אמות
ולא אתן לכם ללכת
ואמשוך
ואמחה.
ויימחק כל זכרוני עמכם.
ואם אני אמות
ותקרעו בגדים-כסמל
ואזעק
ואכאב.
ואהיה אז עמוק באדמה.
 
בלעדיכם.

בסיעתא דשמיא אדירה ובהשתדלותינו.



יש דברים שלא יעזבו אותנו,
ויש שעות שלא יניחו לכולנו.
רגעים שייגרמו לך לרעוד ולבכות,
קשיים שייפתחו שערים ללבבות.


והיום זה יקרה, עוד רגע ממש
השמש תזרח ויתחיל דף חדש.
וכשהשמש את העדינות מסלקת,
אזי אנחנו כבר רואים, האדמה נחנקת.


הדברים הם פשוטים אך חזקים ממכות,
הם סימן לדבר-מה שעתיד לקרות.

בס''ד.


אָסְפֵנִי אֵלֶיךָ,
גְּאָל אוֹתִי מִיִיסוּרַי.
כִּי דָרָשְׁתִּי קִרְבָתְךָ
בְּכָל מְאוֹדִי, אֵלוֹקַיי.
נָטָעְתָּ בִּי אֱמוּנָה,
אֲהַבְתָּנִי עַד כְּלוֹת.
ניצבתי לְפָנֶיךָ
עַמּוּד כְּמִיהָה כְּאֶשֵת לוֹט.
קְלָף נָא אוֹתִי
וְאֶת נִשְׁמָתִי הַדּוֹמֵמֵת,
מְאַדְמַת הַדְּבֵקוּת לְךָ,
נִלְחֶמֵת.

בואי, תני לנו יד

אל תפחדי. זה לא
כואב
אנחנו לא נושכות.

שקט פה,
זה בסדר
את יכולה להמשיך.
אנחנו לבד.
רק
את ואנחנו.

תתקדמי.

אין למה לברוח.
מה לא בסדר,
מה כואב
לך?

את לא חייבת.

רק דבר קטן, ומשמעותי
שכחת
בבואך בנית סביבנו חומה.
בלי דלתות.

זה גבול שאפילו את לא יכולה לעבור.

לק''י.

והבדידות,
מחכה לך מעבר לגדר
מבקשת יפה
שתאותת לה חזרה.

זה השקט.
שגדל על העצים,
וזוהי האהבה. שמשחקת מחבואים
עם עצמה.
ונותנת לך להבין
שאתה מוכר את עצמך
לחיוכים לא אמיתיים
[|מתמכר|]

שהקושי שיש, להתעלם מהם
גדול הרבה יותר, מהאגו הנפוח שלך.

והקרניים שצמחו לך לפתע
בעצם, בסה"כ מעידות
על לילות רצופים בלי שינה.

לק''י.


נושכת שפתיים מכאב הימים
שותקת לאט, מחליפה מבטים
מזכירה לעצמי כמה יפים הלילות
כשאת לבדך, בדמעות גואלות.


נשיקה על הלחי, ליטוף של ילדה
ואחרת שרצה, מפני פחדה
מה עוד נותר לבקש? שאלתי בחשש
מחרישה בכיי במבט מיואש.




--
מקדישה את השיר לכל חולי אל''ס.
(אנשים לחוצי סרטן.)

אַתְּ,
כָּבַשְׁתִּי קוֹל שקרך, וְלָךְ הֶאֱמַנְתִּי.
חָסַמְתְּ אֶת פִּי, אָז שָׁתַקְתִּי.

אַתְּ,
כְּשֶׁאָמַרְתְּ שֶׁאֲנִי כְּבָר אֵינִי רְאוּיָה,
אֶת לִבִּי וְאוֹתִי הוֹתַרְתְּ חצויה.
וּמְרֻסֶּקֶת.

[שברי התנפצו לכל עבר,
ופצעו גם אותך, בין היתר.]

אַתְּ
כְּשֶׁפִּתְאֹם זֶה נֶחְמָד לראותך
נפולה וְדוֹעֶכֶת.

בעינ''ב


כאשר עייפו השירים
מלשבור לבבות,
כשנגנו פזמונים
ומחו דמעות שקטות.

כאשר ברחו המילים
ממקומן האיתן,
כשפסקו אי שם הרצים
מלעמוד דומם.

לעת עתה,
עייפתי גם אני.

בעינ''ב
אֵין דָּבָר אֲשֶׁר
יֵאָמֵר,
בִּלְעֲדֵי דַּאֲגָתָהּ.
אֵין רֶגַע אֲשֶׁר
יַעֲבֹר
מִבְּלִי מחשבתה.
עָלָיו.
שָׁבוּי.



----
נערך.

בעהי''ת.
לא נותר זכרון
רק הדהוד אחרון,
שיזכיר לי לשתוק,
לידך.
בדבורים, ברכילות
ובפגיעות עקיפות
לא המעטת,
לא חסכת.
לא הצלחת להבין
עד כמה חסמת
רצונות, תקוות,
שאיפות שהיו לי.
התנהגת כשיכורה,
לא חושבת, לא מפוקחת,
משתטה.
קרעת,
ומחקת הכל.
לכן, לא נשאר
אפילו לא זיכרון,
לפחות לא ממך.
"פגע[ה] וברח[ה]"
רציתי לקרוא,
אך

בס''ד.

קטנות, קטנות
הן נקוות.
קטנות, קטנות
הן יורדות.
דמעות.
מתחילות בקטן,
וממשיכות בשטף.
לא עוצרות לרגע,
לא נחות.

[כמו הדיבור.]

ואז באה השתיקה,
אילמת.
כואבת, דועכת.
ומשתתקת...
משתקת.
--
מוקדש.