בחומות סגרת עצמך.
לא אפשרת להם להכנס אלייך.
הם לא מצאו את הדרך,
את הגישה.
(אולי לא חיפשו מספיק?
אולי זו אשליה? אולי.)
את רב הזמן אומרת שאם רוצים באמת,
אז מסוגלים להכל. איפה היית עד עכשיו?
על מי את עובדת? עונה לך, בעיקר על עצמך.
לא יותר מזה. לא עליהם.
כי עכשיו רק אותנו זה מעניין,
אותי ואותך.
כבר אין פה אדם שאכפת לו ממך,
לא אחרי כל מה שעברת.
אני אומרת לך, את נשברת.
הנשמה שלך גיששה אחר האמת,
כאדם הכבול בחושך וצמא לניצוץ ולו הקטן ביותר,
שידריך אותו באפילה בדרך אל האור העצום
שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בעולם הזה.
אותו אדם אשר בסיומו של היום יהיה גאה בעצמו על מעשיו.
אך את מיאנת להאמין לה, לנשמתך,הסתרת לה את האור,
הסתתרת.
צעדת בכיוון ההפוך, מרדת.
עכשיו הנשמה שלך אחרת,היא שונה מתמיד.
שינית אותה. גרמת לה להשתנות.
ומעתה ואילך נשמתך כבר לא נרתעת ומתרגשת מכל הבזק.
היא מקבלת אותו כמובן מאליו. היא התרגלה לחושך האינסופי.
את מחזיקה את עצמך חזק,
כדי לא ליפול.
כי יותר למטה, מהבור האטום שלך
עוד לא היה.
ואז הגיע האור הגדול,
הנורא הזה
והאיר את כל חדרי חדריה
של נשמתך ''הזכה''.
האור שהיא מאוד צפתה וייחלה לו,
אותו האור שרצה בה כל כך.
אך את ונשמתך סרבתן.
הסתנוורתן.
[לא הייתן מסוגלות לקבל
אליכן אור גדול כל כך,
שכבר ביקשתן לכבות אותו.
התייאשתן.
אך אני- אינני.]
"זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל מחדש בכל פעם."
--
ארוך אולי. מתק' אחרת, של אהבה.
תגובות