גיבורה על הקשיים

בעזרת ה' נעשה ונצליח.

גיבורה על הקשיים

צופיה הרימה את עינה השמימה בנסיון להבין מה קרה ביממה האחרונה.
הכל קרה כ"כ מהר מבלי שהיא תשים לב בכלל והנה היא עומדת מחוץ לבית החולים עם ספר התהילים בידה, כשאר סבתא מרים שוכבת בפנים.
היא ניסתה לשחזר את מה שקרה פה והיא עדין לא הבינה איך כל זה נכנס ביום אחד.
המריבה של הקטנים, הטלפון החותך, הדיבורים השקטים של אמא, הנסיעה המהירה לבית של סבתא-משם לביה"ח ועכשיו-סבתא בניתוח הגדול.
צופיה נשמה עמוק ולפתע פרצה בבכי קורע שחקים וזעקה בקול גדול "ממעמקים קראתיך ה', ה' שמע בקולי" דמעותיה לא פסקו מלזלוג, "ה', שלח רפואה שלמה לסבתא מרים שלי-מרים אהובה בת חי'ה, רפואת הנפש ורפואת הגוף במהרה. בבקשה, ה'!" עיניה של זאת לא פסקו מלדמוע. היא לא האמינה שזאת באמת המציאות. ב24 שעות האחרונות היא ניסתה להיות גיבורה, בעיקר בשביל אמא שלה, ואבא- אבל עכשיו, כשהיא לבד, היא מרשה לעצמה.

****
24 שעות קודם לכן.
11:00-
משפחת כהן קמה בעצלתיים באותו בוקר. היה זה השבוע הראשון של החופש הגדול והילדים נהנו מן החופשה. הקייטנות של הקטנים יחלו בשבוע הבא, ובנתיים הילדים נהנו בבית. כבר בערב קודם אמא ביקשה מביתה הבכורה צופיה לשמור על אחי'ה הקטנים בזמן שהיא תהיה בעבודה. צופיה לא הייתה מרוצה מהתפקיד שהוטל עליה, הרי זה הוא גם תחילת החופש הגדול שלה, אך החליטה בלב שלם להענות להצפרותיה של אמא, "חבל לגרום לחיכוכים כבר בשבוע הראשון של החופש" חשבה לעצמה.
וכך, בשעה 8 בבוקר אמא יצאה לעבודה כשהילדים רק החלו לקום. בשעה 10 כבר כולם היו ערים אחרי ארוחת בוקר בניצוחה של מוריה, האחות בת ה12, והגיע הזמן של צופיה לשעשע את אחיה. היא הוציאה את המשחק החדש שסבתא דינה קנתה לכבוד תחילת החופש. בדרכי פלא היא הושיבה את אחיה בסלון וב"ה הם שיחקו בשקט.
צופיה ישבה על הספה בסלון צופה באחיה, אבל בעיקר נחה. היא נזכרה בכך שרק אתמול היא גמרה את סבב הבגרויות שלה של השנה ושבע"ה שנה הבאה היא הולכת להיות שביעיסטית באולפנה. "תמיד חשבתי שהשביעסטיות הן ענקיות. מוזר להיות אחת כזאת.." חשבה לעצמה בנחת.
צרחותיו של אחיה אביתר קטעו את מחשבותיה. היא קפצה מהספה והתקרבה אל אחיה בנסיון להבין מה קורה שם.
"רימת! אני לא משחק עם רמאים!" אמר,צעק אביתר בן ה10.
"לא נכון... אני לא רימתי! אתה סתם חושד בי. אני לא רימתי" צעק, בכה יהודה בן ה6.
"אתה כן." חיזקה את אביתר אחותו מוריה.
"אני לא, אני לא." כעת יהודה כבר מירר בבכי. "אני לא..."
"די עם זה עכשיו!" התערב צופיה. "אתם אף פעם לא יכולים לשחק משחק בשקט כמו ילדים טובים?!" היא החלה להתעצבן.
"אבל הוא רימה! ונמאס לנו לשחק עם רמאים." אמרו ביחד מוריה ואביתר.
הפעם לא כמו תמיד תפסה צופיה צד בריב וקירבה אל חיקה את יהודה.
"הי, תזכרו שהוא בן 6 ואתם גדולים יותר, ובוגרים. תפסיקו להיות מגעילים אליו כל הזמן!"
"לא רוצים, הוא סתם ילד קטן טיפש" צעק אביתר.
את זה צופיה כבר לא הייתה מוכנה לשמוע.
"הוא לא טיפש! ואתה לא תקרא לו ככה- " צופיה רצתה להמשיך בנאומה רק שצילצול הטלפון קטע את מחשבותיה והיא פנתה לענות לו. הילדים נשארו בסלון, מתווכחים.
"שלום" היא ענתה בהיסח הדעת, ראשה עדין היה סביב האמירה הזאת של אביתר. טיפש.
"הי, צופיה. זאת את? " היא שמעה קול לחוץ מצידו השני של הקו.
"כן, זאת אני. מי זה? מה קרה?"
"צופיה, זה סבא. אמא נמצאת? "עכשיו היא כבר הבינה מי שם. והבינה שמצב לא טוב.
"סבא! משלומך? מה קרה לך? הכל בסדר?" היא שאלה.
"איפה אמא?" התעלם משאלותיה.
"אה כן, אמא. היא בעבודה ואמורה לחזור עוד מעט. " ענתה לשאלותיו.
"טוב, אז אתקשר עוד מעט."
"סבא, הכל בסדר?!" היא שאלה בחשש קל.
"כן כן ילדתי. הכל יהיה בסדר." וניתק.
צופיה הייתה המומה ממה שקרה הרגע. "משהו הולך בבית של סבא וסבתא, וסבא לא אומר. זה נראה לי חשוד מידי". היא רצתה להתקשר לאמא לבדוק מה קורה רק שנזכרה שאחיה עדין באמצע הריב בסלון.
צופיה פנתה חזרה אל אחיה, אך הפעם עם דאגה שמכרסמת בליבה.

12:30-
צופיה שמעה דפיקה בדלת ומיד אח"כ אמא נכנסה פנימה.
צופיה כבר הרגיעה את אחיה בדרכי הפלא המיוחדים שלה ופנתה מהר מאוד אל אמה, כשארשת פנים מודאגת על פניה.
"צופי, שלום-מה קרה?" שאלה אותה אמה.
" ב"ה, הכל בסדר איתנו. אמא, סבא התקשר מקודם והיה נשמע לא כ"כ טוב. הם אמר שיתקשר שוב עוד מעט, אבל נראה לי שכדאי שתתקשרי אליו"
"או, תודה צופי. אני עכשיו מתקשרת".
אמא הלכה לחדר השני עם הטלפון האלחוטי בידה וצופיה ניסתה להבין מה קורה שם בחדר.
לא עבר זמן רב ואמא יצאה מהחדר, ועל פי הבעת פניה צופיה הבינה שמשהו לא  טוב קרה.
"צופי, בבקשה תכיני ארוחת צהריים לקטנים. מוריה תשמור עליהם ואת תבואי איתי לבית של סבא וסבתא"
"אמא, הכל בסדר? מה קרה?" ניסתה להבין.
"מתוקה, אין זמן לזה עכשיו. הכל יהיה בסדר. עכשיו תכיני את האוכל".
צופיה צייתה לאמה והכינה אוכל לילדים.

13:15-
אמא וצופיה במכותינתם בדרך לירושלים מביתם במבשרת ציון.
אמא שתקה כל הדרך וכל פעם שצופיה ניסתה להתחיל שיחה ולהבין מה קורה זכתה לתשובות קצרות ולא מפורטות.
ממה שכן הבינה, סבתא לא מרגישה טוב וסבא ביקש מאמא שתבוא לבדוק קצת את סבתא. הרי אמא שלה היא אחות ומבינה בזה.
בליבה של צופיה עלה חשש גדול. היא פחדה.
"צופיה" הזכירה לעצמה "את ילדה גדולה, כמעט בכיתה י"א. את צריכה להיות חזקה ולא להיחלץ" וככה שיננה לעצמה כל הדרך. בין השאר היא גם מילמלה פרקי תהילים שהיא זכרה בעל פה.

14:00-
אמא וצופיה יצאו מהמכונית כמעט בריצה בכניסה לבניין של סבא וסבתא.
זמן ההמתנה למעלית הרגיש כמו נצח. "רק להגיע למעלה, רק לראות מה שלומה" יחלו שתיהן בליבן.
כשסוף סוף הגיעו למעלה הדלת נפתחה במהירות, ואמא כבר רכנה על סבתא, לראות בשלומה.
"הו, אביגיל" פנה סבא מרדכי אל ביתו " אני כל כך שמח שבאתן. צופיה-משלומך? "פנה אל נכדתו בכורה.
משראתה שאמא אינה משיבה לשאלותיו של סבא, החלה צופיה בשיחה עימו, או לפחות כך חשבה.
"שלומי ב"ה בסדר, ואתה?" התענינה בשלומו.
"בסדר, בסדר " הוא ענה כשהוא בוהה במעשי ביתו.
"נו, מה שלומה?" פנה אל אביגיל, אמא של צופיה.
"לא כל כך טוב", היא פנתה עכשיו אל אמא, סבתא מרים "אמא, מה שלומך? איך את מרגישה?"
"אה..אה.." היא גמגמה, "אני לא...מרגישה...כל כך..טוב" הדיבור דרש ממנה המון מאמץ.
,אמא, את צריכה ללכת לבית החולים עכשיו." אמרה לה ביתה אביגיל, "אני מזמינה אמבולנס, טוב?"
"אמבולנס? בשביל מה? תקחי אותה במכונית שלך אביגיל." ציווה עליה אביה.
"אבא, אמא לא יכולה לקום, איך נקח אותה במכונתי?"
וכאות הדגמה אמה מרים ניסתה לקום, אך משימה זו לא צלחה.
"טוב נו, בסדר, תזמיני אמבולנס." הודה מרדכי בטעותו.

15:00-
סבא נסע עם סבתא באמבולנס לביה"ח ואמא עם צופיה במכונית מאחוריהם. ההמתנה לא ארכה זמן רב וכבר נכנס רופא אל חדרם בכדי לבדוק את האם.
אמא בקשה מצופיה לצאת מהחדר בזמן הבדיקות, אך כאשר זו סירבה סבתא פנתה אל נכדתה האהובה ובקשה בקולה החלוש שתצא. צופיה לא רצתה לאכזב גם אותה ורצתה למלא אחר משאולתיה, ויצאה.
היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה עכשיו והחלה מתהלכת סביב עצמה.
פתאום הופיע מולה אביה, "אבא הטוב" חשבה לעצמה, "כמה אני שמחה לראות אותו עכשיו".
"אבא!" היא רצה אליו בחיבוק. היא הרגישה כמו ילדה קטנה אבל זה מה שליבה הורה לה לעשות.
"צופי שלי! מה שלומך? איפה אמא? וסבתא?"
"הם שם, בחדר. הם ביקשו ממני לא להיות בזמן הבדיקות".
"באמת? טוב, בית חולים זה לא מקום לילדה צעירה כמוך" היא הנהנה. למרות שהיא שנאה לשמוע שהיא ילדה קטנה. מתי הם יבינו שהיא כבר ב16?!, אבל טוב, כנראה שזה לא חשוב עכשיו.
"אבא, מה קרה לסבתא? היא תהיה בסדר?" ניסתה לגשש.
"מתוקה, אל דאגה-הכל יהיה בסדר. היא קצת לא מרגישה טוב."
ברגעים אלו יצא מתוך חדרה של סבתא הרופא, ואמא בעקבותיו.
צופיה רצה אל עבר אמה "אמא! מה יש לסבתא?!" שוב פעם הם מתנהגים אליה כמו ילדה קטנה. שיפסיקו להסתיר את זה ממנה.
"צופוש, היא נכנסת לבדיקות. נקווה שהכל בסדר, תתפללי, טוב?". "שוב אמא מתחמקת," חשבה לעצמה. אבל אמא שלה לא הייתה נראת במצב תקין בכדי לשאול עוד שאלות עכשיו.
אביה, ואימה הלכו הצידה לשוחח, והיא נשארה על הספסל, חושבת.

20:00-
צופיה ישבה בחדר ההמתנה מחוץ לחדרה של סבתא כאשר כל דודיה יושבים מסביבה. כולם עם ספרי תהילים בידיהם-ממלמים את הפרקים כבר בע"פ. צופיה הבינה מחלקיקי משפטים שהמצב לא מזהיר, ושכנראה מדברים על ניתוח.
מתוך כל ההמולה הופיע מולם הרופא וביקש לדבר עם האחראים. נראה היה לצופיה שלא היה רגיל לכמות כזאת של אנשים.
אמא של צופיה וסבה הלכו לצד לשמוע את דבריו של הרופא.
צופיה הבחינה בכך שאמא לא נראת טוב למשמע התוצאות. היא הסיקה מכך שכנראה הם לא טובות. אבא שלה קם אל עבר אמה ותמך בה ובחמיו.
דודיה של צופיה החלו מתלחששים סביבה, וצופיה ניסתה להבין מה קורה. מבין מה שהיא קלטה היא שמעה "גידול", ואז את המילה "סרטן".
"סרטן...סרטן..." זה הדהד לה בראש. היא הבינה הכל. אבא של חברתה הטוב אבישג נפטר מסרטן לפני כמה חודשים. דמעותיה של צופיה החלו עולות. "לא, זה לא ייתכן. יש לסבתא מרים סרטן". היא חשבה לעצמה. הסבתא העליזה שלה, שלא מתלוננת אף פעם, וכששואלים אותה מה שלומה היא תמיד עונה שהכל בסדר. זה לא יכול להיות!!
צופיה פתאום קמה, לקחה את ספר התהילים שבידה ורצה החוצה. הרחק מאבא ואמא, הרחק מהדודים. הרחק מכולם.

21:00-
אביגיל הבחינה שביתה צופיה נעלמה מהשטח. דווקא בזמן הזה, הקשה, היא מרגישה את אהבתה הגדולה לביתה הבכורה והבוגרת. השמועות הקשות ששמעה לא מזמן הותירו עליה רושם כ"כ חזק עד שלא הבחינה שזו נעלמה. "בטח קשה לה מאוד היום, כולם פה, והיא לא יודעת מה קורה..."
"מישהו ראה את צופיה?" זרקה את השאלה לחלל האוויר כשכל אחיה וגיסה נמצאים בחדר. כולם השתתקו. לפתע נשמע קול שקט "נראה לי שראיתי אותה יוצאת לפני כשעה, לאחר שדיברתם עם הרופא. היא הלכה לכיון הזה—" היה זה קולו של גיסה מאיר, והוא הפנה את ידו ימינה.
"אז כנראה היא יודעת. חבל, רציתי שאני אספר לה. " חשבה אביגיל כשהיא ממהרת בכיון שהפנה אותה גיסה. היא יצאה החוצה ושמעה קול של בכי מוכר. "הו כן, זאת צופיה. מסכנה שלי..." חשבה לעצמה, " ה', תן בי את הכח לומר את הדבר הנכון" התפללה.
אביגיל התקרבה אל ביתה "הרבה זמן לא ראית אותה כך", חשבה.
כאשר עמדה קרוב אליה נגעה קלות בכתפה והתיישבה.
"אמא" פלטה צופיה כמין צעקה. היא לא רצתה שאמא שלה תראה אותה ככה. מיד התאשתה ומחאה את דמעותיה. "מה קורה פה? מישו מוכן להסביר לי כבר?" שיגידו לה כבר את האמת. את הכל. היא התחננה בליבה.
"צופי, צופי שלי." הדמעות של אמא החלו לרדת. הרבה זמן צופיה לא ראתה אותה כך, אולי אף פעם, והיא הרגישה שעכשיו הזמן שלה להיות גיבורה בשביל אמה. להיות שם בשבילה. כמו חברה טובה.
"את בטח שמעת את מה שהרופא אמר על סבתא, כן?" המשיכה אמא.
צופיה הנהנה. לא הצליחה להוציא מילה מהפה. היא הייתה בשוק מידי.
"והבנת שלסבתא מרים יש סרטן".
היא הנהנה. "הבנה? ", חשבה " לא ממש הבנתי את זה, אבל כן, שמעתי. איך אפשר להבין דבר כזה?!"
"צופיה, את יודעת מה זה סרטן?"
הנהון שוב. " אבא של אבישג נפטר מסרטן, זוכרת?" היא הצליחה להוציא מילים מהפה.
"הו, בוודאי שאני זוכרת."
שקט.
"בואי אני אסביר לך קצת, טוב?" אמרה אמא. "לפני חצי שנה בערך איבחנו שלסבתא יש את המחלה. שיש לה גידול בגב."
מה?! סימני שאלה גדולים התרוצצו בראשה של צופיה. לסבתא-יש-סרטן-כבר-חצי-שנה?! היא הייתה בשוק.
"רק ש-" המשיכה אמא, "שמהר מאוד השתלטו על המחלה וב"ה היא יצא מזה."היא אמרה, ספק שמחה, ספק לא.
"אמא, איך לא אמרתם לי אז?!" צופיה הרגישה פגועה, מחוץ לענינים.
"לא רצינו להטריח אותך, " הגנה על עצמה אמה, " וב"ה זה עבר ולא היה צורך."
"אבל אמא-אני ילדה גדולה!" רצתה לצעוק צופיה. אבל רגע לפני שהיא אמרה את המילים הללו היא חשבה, "איזו אנוכית אני. סבתא שלי גוססת שם בבית חולים ואני דואגת פה לעצמי?!, " היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה-
"אמא, אני מבינה. " אימרה זו דרשה המון אומץ מצופיה. אבל היא שמחה שאמרה זאת.
"צופי שלי, אין עליך, תודה. "
"רגע, אמא-ומה קרה היום? "החזירה אותם לנושא המקורי של השיחה.
"אה, כן. היום. לפני זמן קצר חזרו בדיקות המעבדה של סבתא ומסתבר שהמחלה חזרה לה, והפעם בצורה יותר חריפה. מחר בבוקר בע"ה היא תכנס לניתוח. "
"אמא, איך זה יכול להיות שזה קרה לסבתא שלנו? סבתא מרים שכל הזמן מחייכת, אף פעם לא מתלוננת, שרק מלראות אותה עולה לי חיוך, תמיד. אמא, זה לא הוגן שהקב"ה נתן את המחלה הזאתי לסבתא. המחלה הזאת קוטלת אנשים כל הזמן. היא לא צריכה לקטול גם את סבתא מרים. " צופיה סוף סוף שפכה את שעל ליבה. היא לא הצליחה להבין איך המחלה פגעה בסבתא, סבתא שלה.
"צופי, 'הכל בידי שמים',את מכירה את האמרה הזאת? אסור לנו לתת חשבונות לקב"ה. הוא הטיל את המחלה הזאת על סבתא, ועלינו כי הוא בוטח בנו שאנחנו יכולים. בעזרת כל הכוחות שהרגע אמרת שלסבתא יש היא תצליח לצאת מהמחלה הזאת בקרוב. אני בטוחה שהאופטמיות שלה תעזור לה תמיד"
צופיה ישבה מול אמה, מהופנטת."אבל אמא, " היא אמרה, "זה קשה".
"אוהו מתוקה, זה קשה מאוד. אבל אין מה לעושת חוץ מזה. בע"ה הקב"ה יטע בנו כוחות לעבור את התקופה הזאתי ושסבתא תצא מזה בשלום...
"בע"ה הניתוח שסבתא תעבור מחר יעבור בהצלחה וסבתא תצליח לצאת מהניתוח, אבל מה שנשאר עכשיו זה להתפלל. אמרנו שהכל בידי שמים-אז גם זה. במיוחד זה. אם סבתא תצא מזה או לא.."
"להתפלל...להתפלל.." הדהדו המילים בראשה של צופיה.
"אמא, בע"ה אתפלל." אמרה צופיה. "אתפלל."
ודמעותיה של אמה, אביגיל החלו יורדות שוב.

*****
11:00-
צופיה יושבת על אותו ספסל מאמש. מתפללת לבורא עולם שישמור על סבתא שלה. היא נזכרת בכל ארועי אמש וחושבת על כך שסבתא עכשיו בניתוח שעלול להוציא אותה מהמחלה הנוראית הזאת, או שחלילה תשפיע לרעה.
השפתיים לוחשות, הלב מתחנן וצופיה מקווה, רק מקווה...

נכתב לרפואת סבתא שלי- צ'רנה דבורה בת פנינה.
חולה בסרטן.