דמעות

עיניי נעצמות, המחשבות באות.
עוד יום עבר, יום מבוזבז, הגעגוע צף ועולה.
המועקה ששוררת בתוכי, הכאב שבליבי.
מדוע היא הלכה? מדוע הכאב לא נותן מנוחה??

מי אמר שבנים לא בוכים גם בימים?
הדמעות האלו, אלו שחונקות את הגרון,
מטפסות במהירות אל על, שוטפות את העיניים וזולגות במדרון.
היא לא שווה אותי!
עוד נסיון לעידוד עצמי..
המוח לא נותן לסלוח, לוחש לי: לא.
אבל הרגש, אותו רגש ארור, צועק ההפך בכול כוחו!

פוקח את עיניי, אבל המחשבות לא עוזבות...