יצירות של -עצמי-

זולגת הדמעה,
 
לתוך בוץ ודם.
זולגת הדמעה,
לתוך רגשות נקם.
 
הכעס העצור,
הכאב ששורף.
הנשק הנצור,
והקליע, שלצאת שואף.
 
לטהר את הרוע,
לחדור הכל.
כדור בתוך הלוע,
להרוג אני יכול.
 
הדמעה שזלגה,
קיבלה משמעות.
נחתה, בערגה,
בחום ורכות.
 
הם טובחים ללא אבחנה,
נשים זקנים וטף.

במרחבי האין סוף, היא דואה.
בכרי הדשא הנרחבים, היא גועה.
אך היא שונה, היא אחרת.
היא ברואה בצלם, היא נבחרת.
אין אחרת מלבדה,
שביל ישר ללבה.
אור יקרות מלבושה
והיא לי כחדשה.
מפעמוני ליבה החכמתי
ומאפילה לאורה קמתי.
אין אחרת מלבדה,
שביל ישר ללבה.
הבוקר הפציע,
יום חדש הגיע.
שהחלום יהפוך למציאות,
יום חדש, עוד הזדמנות.

היא לא יודעת,
עליה אני חושב.
היא לא מכירה,
אתן לה את הלב.
היא חושבת..
אני לא יודע.
היא לא אוהבת,
בזאת איני מכיר.
אהבה נסתרת,
מתי היא תתגלה?
זה רק עניין של זמן,
עד שהיא תעלה.
צועד בדרך,
רואה מטרה.
היא לא מחכה,
היא רק נערה.
יום יבוא,
ואגלה לך סוד.
אראה לך את שירי,
ולא אתבייש עוד.

הנר דולק מטיל צללים,
עצים גבוהים והעלים זזים.
אני יושב ומתבונן בעלטה,
אנני מרגיש דבר, מלבד בעטה.

יושב בדד בקרחת היער,
זהו אמצע החורף ואנוכי נער.

על ענף גבוה, נח לו נץ
ולידו, עטלף הפוך על עץ.
אני מתבונן בעץ,
רואה גזע, ענפים.
את זה ברא אלוקים?

הכוכבים, מבין צמרות העצים,
נראו קורצים.
לא מבינים מה מתרוצץ עמוק בפנים.
להם אין רגש, הם למעלה בשמים,
לפעמים אני מצטער שאין לי כנפיים.

עם הרוח הייתי דואה,
עולם חדש הייתי מגלה.

עננים כיסו את הכוכבים
וגשם זלעפות ירד,
עם דמעות שזלגו על הפנים,
ובלב, נמס הברד.

עיניי נעצמות, המחשבות באות.
עוד יום עבר, יום מבוזבז, הגעגוע צף ועולה.
המועקה ששוררת בתוכי, הכאב שבליבי.
מדוע היא הלכה? מדוע הכאב לא נותן מנוחה??
מי אמר שבנים לא בוכים גם בימים?
הדמעות האלו, אלו שחונקות את הגרון,
מטפסות במהירות אל על, שוטפות את העיניים וזולגות במדרון.
היא לא שווה אותי!
עוד נסיון לעידוד עצמי..
המוח לא נותן לסלוח, לוחש לי: לא.
אבל הרגש, אותו רגש

יש ילדה שאני אוהב, לה אכתוב מכל הלב.
זר פרחים לה הייתי שולח, אבל כעת אני בורח.

בורח מאהבה בורח מפגיעה, אני זקוק לרגיעה.
אך איכה אוכל להיות רגוע שחלק ממני בה קבוע?

אולי אם הייתי מת, מגדל הקלפים היה מתמוטט.
לבנתיים, המגדל גובהו בשמיים, מאיים ליפול להשבר,
ולי נשאר בתוכו להקבר.

אני בטוח שאני צודק.
אבל אולי צריך לעצור להתבונן, להתלבט?

כתבתי

שיר ישן מרפרף ברכות
גיטרה מאביקה שנקרע בה חוט
מתעורר באיטיות מתוך צללים
ליום חדש לשנות הרגלים
העבר מקשה בכל דקה
ההווה מתקדם
והעתיד נפגע
שיר רגיל שמעביר את הזמן
בסגנון חופשי כמו ה-מן
מסיר צללים מאובקים מעלי
איכה אוכל להתקדם והם עלי?
העבר מקשה בכל יום
ההווה מתקדם
והעתיד נדום
שיר חדש מעלה ניצוצות
הצללים נמוגו כבר אין מכות
העבר לא מקשה

תמונה שצילמתי והיתה דיי בנאלית אז ערכתי

כשאדם חולם, הוא כמו מלאך.
ליבו נפתח
וחי את עמקי נשמתו.
כשהחורף בא ושם לו מטרה,
ליבו נשבה.
והוא נזכר בה
שכבות קרח דקות מכסות את השלוליות שבחוץ,
אך דוקרות עמוק בפנים.
חותכות את הבשר, שחשוף, מפצעי הקור.
והוא שם לו מטרה, ללכת בה, לדבוק בה.
מטרתו היא כעת חלום.
חלום, שברח פג ונמוג, לקולות הרוח השורקת ונשאר רק זכרון.
זכרון מר, מהחורף הקר, שנחרט בבשרו.
אפרוריות

 

מאז ומתמיד, היינו ביחד.
בטוב, ברע,
בחולי ובשמחה.
תמיד היית לצידי,
גם כשלא רציתי.
תמיד היית בעדי,
ולהשאר איתך קיוויתי.
מעולם בך לא בגדתי,
מעולם אותך לא עזבתי.
אך כעת הגיעה השעה,
כעת לא נותרה ברירה.
אותך אני עוזב ,
בתקווה לחזור.
זה כעת לא כואב,
אך תהיי לי למזור.
להתראות אזרחות..
אוג' 10 הנדסה קרבית עד מתי?!?!

אני מוקף באנשים,
אך אני לבד.
הם לא מבינים,
ליבי בדד.
חיוכים מזויפים,
לחיצות ידים קרות.
מבחוץ נראים יפים,
אך המחשבות רעות.
אוזן קשבת היתה,
וכעת הדלתות נעולות.
כמו זר בביתה,
והאוזנים - ערלות.
ליבי ליבי קורא,
אך אין מקשיב.
אין איש רואה,
אין מי שיחשיב.
ולבסוף היא תגיע,
משום מקום.
תרומם עד הרקיע,
לא, זה לא חלום.

אני הבאתי עוד סיכוי,
בלב שלי מקום חבוי.
שהיא תבוא שהיא תגיע
והגבול יהיה רק ברקיע
נגד כל הסיכויים,
הולך עם כל הסיכונים.
עוד סיכוי לאהבה,
וכדרכה היא אכזבה.
אופטימי זו לא מילה גסה,
אך בהחלט היא למעמסה.
רק רוצה להיות ראלי,
ככה בכלל לא רע לי.
אכזבה של אהבה..

מהלומה ביום בהיר,
השמים התקדרו בעבים.
אחרי צעד קטן וזעיר,
והם כבר כאן, הכאבים.
המום מגודל הכאב,
גודל האסון.
אם אתה מנסני,
נא אל תביאני לידי בזיון.
גוף זר, ששואב שמחה וחיות.
הורס כל חלקה טובה, ביתר עזות.
אפילו חרב חדה מונחת,
אני לא אתייאש.
אתן מכה ניצחת,
אלחם גם נגד האש.
אלוקים בא לנסות,
ואנו נתגבר.
נעמוד בגבורה,
ולא נוותר.
לרפואת

דילוג על עקרונות,
עובר בין הקרונות.
ויתור על ערכים,
הליכה בין הדרכים.
כמו שה תמים, מקפץ לצדדים,
הולך אחרי העדר.
תמימות של ילדים,
סגור בתוך חדר.
אין לאן לברוח, זה תמיד ירדוף אותך.
אין לאן לסגת, זה תמיד יפגוש אותך.
הוא לא מאמין,
הוא לא קיים.
הכל נוצר לבד,
בהתהוות הזמן.
שיתן סימן,
שיראה את האות.
אין זכר,
מחפש בנרות.
אין לאן לברוח,

רוח הקרה מתקרבת אלינו,
מלטפת קלות את ראשנו.
רוח קרירה שמציקה בפַנים,
רוח קרירה שחודרת עמוק בִפנים.
ובין טיפות המים הרבות,
מנסה לא להפגע, חלקם כואבות.
חורף קר מגיע.
קר מבחוץ, קר מבפנים,
אותי הוא הפתיע.
עוטף עצמי בשכבה עבה של בגדים,
שטיפות הרעל יפלו לידי,בצדדים.
מכונס בתוכי מוגן מהקור,
מנותק רגשית לא אפול לבור.
חורף קר מגיע.
קר מבחוץ, קר מבפנים,
אותי

עוד יום חלף, הלילה הגיע,
שוב מצוברח, והכאב מרקיע.
מרקיע שחקים, עובר את השמים,
אך הם לא מקשיבים, כמו אטמו אוזניים.
מדוע זה קורה?ממה זה נובע?
אולי סתם משו חולף?גווע..
כאב שבא - צורב בפנים,
והדם זורם מהר בעורקים,
מעביר את הכאב בכול מקום,
לא נותן לחיות , לנשום.
אני שונא, אני אוהב.
אני צוהל אני כואב.
בבוקר מתגעגע
ובערב כמעט משתגע.
רוצה שתדעי, שתגלי,
שתביני

זה היה סתם תמונה של הנשק שלי על הרצפה..באור יום.

קור כלבים.
אני עומד בעמדה עם חבר.
השעה כבר ספק מאוחר בלילה,
ספק מוקדמת בבוקר.
יתמא, הכפר הערבי שרדום 200 מטר למולי,
זה עם המגדל בעל האורות הירוקים.
ממנו אני צריך להשמר.
שלא נדבר על קבלן, יאסוף, ואסוייה שמקיפים אותי
ולא מאפשרים לי לישון במיטה החמה,
שרק מחכה שאתרפק עליה
ואתכרבל בשמיכה הנעימה.
המ.ק. קטע את מחשבותיי.
קודקוד: נאמנות, מקדקוד.
נאמנות: המשך

הוא מגיח מתוך העלטה,
הכל ערפילי וקודר.
אני מתבונן בבעתה,
כשהוא לכיווני דוהר.
לבוש במעיל עור,
שצבעו כמוות- בשחור.
מגפיים גבוהות,
ושיניים שחוזות.
הכל סביבי מתערפל,
המציאות בורחת.
הכל מתבלבל,
והמציאות צורחת.
הוא עט לעברי,
כמוצא שלל רב.
אין איש לעזרי,
והדם.. הדם זב.
כוחי נשאב אל חלל,
הגוף מרפה.
את כל חיי הוא זלל,
אני חשוך מרפא.

מקצה הבניין מסתכל לקרקע,
מחכה לאומץ שיגיע.
שנצלול יחד, העיקר יחד.
אנוכי זר ומנוכר לאהבה,
זאת שעזבה,
הלכה עם אחר.
אלוהי עד מתי?
הבטן שמתהפכת,
הכעס שהורג,
והאברים שנשרפים.
אהבה זו נכזבת,
אהבה של אחר.
אבל,
היא שלי, רק שלי!!
הדמעות יוכיחו..
אני חותך את האוויר,
בצלילה ארוכה.
אני מגיע,
אמא אדמה.

.jpg

השמים שחורים והכוכבים נוצצים, קורצים.
מסתכלים אחד על השני בפליאה,
מהגודל והעוצמה של הבריאה.
אני למטה יושב וחושב,
מסתכל לעבר השמיים
ומבין עננים, רואה כוכבים, שניים.
כמה הם נראים קטנים, אני מהרהר.
ונכנס לבית פנימה, כי מתחיל להתקרר.
מבעד לחלון נראה ירח חצוי, מחייך.
אני שותה את הקפה ורואה איך החושך דועך.
קרני שמש חמימות, חודרות את החושך והקור.
לאט לאט בעולם,

כשהלכת,החור בלב נפער.
כשבכיתי והסבת את פנייך, הוא התרחב.
כשדיברתי אלייך והרגשתי את הקרירות בקולך, הוא מת.
מוות בייסורי אהבה.
מי אמר שזאת מילה טובה?
הולך לישון מדוכדך, לא רוצה את המחר.
אין למה לקום, קשה לנשום, אויי המחנק בגרון.
ובבוקר, העננים כיסו את החמה.
שחומה לא יכנס וירפא את ליבי.
הכל קודר, הכל לא טוב!

***
קרן אור אחת,
חמימה,
כה יפה,
הגיעה

הדופק מקפץ בשלבים,
השיתוק אוחז בכל אבריי.
אין לזה שום נהלים,
הוא מגיע מכל עבריי.

הפחד שמגיע מתוך האפילה,
הורס כל חלקה טובה.

עוצם את עיניי והם מגיעים,
מגיעים, מכל הכיוונים.
מי קרא להם בכלל?
שיצאו ממני, שיחזרו לחלל.

לא נרדם בלילה,
הם לא מרפים,
הם נדחפים.

כל אפילה קטנה והם שם.
הפחד משתק, קולי נדם.

נוסע מפה לאי שם,
השמש מסנוורת את עיניי.
הרכבת חולפת על פני אגם,
הרוח מבדרת את שערותיי.
הדרך חולפת במהירות, כמחשבותי.
אינני יודע לאן אפנה,לאן מועדות פני.
הרכבת נעצרה ואני בתוכה,
לא ארד,אשאר במבוכה.
היא עושה סיבוב וחוזרת על עקבותיה
אך אני עדיין בפנים ספון בירכתיה.
שדות ירוקים נראים מהחלון,
עצי פרי מלבלבים בהמון.
פנסי הרחוב עדיין כבויים
וצבע השמיים