הנר דולק מטיל צללים,
עצים גבוהים והעלים זזים.
אני יושב ומתבונן בעלטה,
אנני מרגיש דבר, מלבד בעטה.
יושב בדד בקרחת היער,
זהו אמצע החורף ואנוכי נער.
על ענף גבוה, נח לו נץ
ולידו, עטלף הפוך על עץ.
אני מתבונן בעץ,
רואה גזע, ענפים.
את זה ברא אלוקים?
הכוכבים, מבין צמרות העצים,
נראו קורצים.
לא מבינים מה מתרוצץ עמוק בפנים.
להם אין רגש, הם למעלה בשמים,
לפעמים אני מצטער שאין לי כנפיים.
עם הרוח הייתי דואה,
עולם חדש הייתי מגלה.
עננים כיסו את הכוכבים
וגשם זלעפות ירד,
עם דמעות שזלגו על הפנים,
ובלב, נמס הברד.
תגובות
זה ממש יפה - מבחינת הכתיבה. למרות שהנושא קודר משהו, וכנראה לא הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון.....