מקצה הבניין מסתכל לקרקע,
מחכה לאומץ שיגיע.
שנצלול יחד, העיקר יחד.
אנוכי זר ומנוכר לאהבה,
זאת שעזבה,
הלכה עם אחר.
אלוהי עד מתי?
הבטן שמתהפכת,
הכעס שהורג,
והאברים שנשרפים.
אהבה זו נכזבת,
אהבה של אחר.
אבל,
היא שלי, רק שלי!!
הדמעות יוכיחו..
אני חותך את האוויר,
בצלילה ארוכה.
אני מגיע,
אמא אדמה.
תגובות
הצלחות בהמשך...
יש לי הזדהות מסויימת עם השיר, אבל קשה לי עם חוסר האופטימיות.. הרי אפשר למצא אהבה בכל מיני הזדמנויות, ויש אהבות שאף טובות לנו יותר מאהבות שהלכו. דלת אחת נסגרת, אבל צריך להמשיך וללכת, כי הדלת הבאה, יכולה להיפתח.
ואולי עם מחשבות אובדניות ח"ו
אבל אני מקצין את השירה כדי לפרוק מה שבפנים
יש את הרגעים הבודדים האלו ש..
טוב אני חושב שבשירה אני מספיק מוציא מהאינטימיות שלי החוצה..אני לא צריך להוסיף.
אבל הכמה דקות האלו שיש בשבוע..לא הופכות אותי לזה :)
ואם יש לך הזדהות עם השיר..אז אני מאחל לך שלא תדעי עוד צער!
בסוף השיר הבנתי שזה נכתב על ארצינו, זה נכון?
אתה פשוט מיוחד.
א"כ, הרעיון ענק!