מיומני

כשאדם חולם, הוא כמו מלאך.
ליבו נפתח
וחי את עמקי נשמתו.

כשהחורף בא ושם לו מטרה,
ליבו נשבה.
והוא נזכר בה

שכבות קרח דקות מכסות את השלוליות שבחוץ,
אך דוקרות עמוק בפנים.
חותכות את הבשר, שחשוף, מפצעי הקור.

והוא שם לו מטרה, ללכת בה, לדבוק בה.

מטרתו היא כעת חלום.
חלום, שברח פג ונמוג, לקולות הרוח השורקת ונשאר רק זכרון.

זכרון מר, מהחורף הקר, שנחרט בבשרו.

אפרוריות השמים, העצים המתנענעים וגשם עז ניתח.


אני שועט קדימה ,בתוך בוץ, בין הרבה שועטים.

שכמוני, עדיין לא מבינים.
אני נהדף לקרקע וטועם את הבוץ שעשרות נעלים רמסו כעת.
וכעת אני מבין.
מבין שאין פה חלום, שאני חייב ללחום,
ושצריבות הקור במהרה יהפכו לחום.