מונולוג או אשרי מחכה ויגיע..

לא. בדרך כלל אני לא מרגיש בודד. בדרך כלל אני ילד חייכן, שמח, עליז. אבל בזמן האחרון אני מרגיש נטוש ועזוב. אני לא אוהב לומר את זה, אבל אני כבר לא יכול!

מאז שהוא הלך אני מנסה להתמודד, מנסה לשמוח, מנסה לצחוק, מנסה לעשות דברים פשוטים ורגילים כמו כל אחד אחר, לעבור הלאה, לא לשקוע בדיכאון ובעצמי, לא לשקוע בעבר, להביט קדימה – אל העתיד!

אבל לא. זה לא קורה. הגעגוע, הצער, היאוש והפחד מהלא נודע מתגנבים ללב מבלי לבקש רשות ותמיד מגיעות המחשבות: "הרי אם הוא היה כאן הכל היה שונה! הכל היה אחרת!"

אני זוכר את מבטי הרחמים והבילבול שננעצו בי ובגבי שעברתי בין הספסלים, בהסעה בדרך לבית הספר – ביום שאחרי. את הדממה שניתן היה למשש, את המבוכה, את השאלות, את המבטים שאומרים: "מסכן, הוא שונה, הוא אחר, הוא כבר לא ילד רגיל", את הדיון השקט אם לכבות את הרדיו או רק להעביר תחנה כשנשמע שיר ברקע, אני זוכר שהרגשתי כאילו תוית מודבקת על גבי.  "יתום" כתוב עליה באותיות קידוש לבנה. את המבטים, את המשפטים השקטים שנשמעו מאחורי גבי כשעברתי במסדרונות, במכולת, בבית הכנסת וברחוב.

אני זוכר את אותם רגעי יאוש בהם היית בטוח שלא אעבור את המבחן בחשבון, והוא הבטיח: "אל תדאג, אנחנו נעבור, אני אעזור! אני אהיה כאן!" והוא לא. ואני נותרתי לבד מאחור.

נטוש. מושפל. בודד. למבחן – לא ניגשתי. לא היה סיכוי.

הבטחות לא ממומשות. כאילו זה היה תלוי בו.. הרי אם הוא היה – הוא היה עוזר בשמחה, אז על מה אני כועס? אולי על האטימות מסביב? על אותם נשמות טובות שלוקחות אותך לשיחות והטפות אך ברגע שצריך אותם הן נעלמות? אולי על העזרה שלא ניתנה? אולי על הצער, עגמת הנפש, הכישלונות שניתן היה למנוע אילו רק היו באים לקראת? אולי על הציפיות שאיכזבו?

או אולי על אותו אדם שדפק היום בדלת וביקש את אבא או אמא? אמא היתה עסוקה, ואבא...

או על אותם מצבים מביכים ששואלים אותך :"ומה עושים ההורים?"

או אולי על עצמי בכלל?

(אני לא אוהב להסתכל על העבר, באמת שלא, אבל..)

היום חשבתי לעצמי: עוד מעט יחול יום הולדתי. בשנים קודמות זה היה אירוע משמח.

כזה שמצפים לו, מציינים אותו ובמעמקי ליבך אתה מחכה למזל טוב קטן, להפתעה, ליום שונה. השנה- כבר לא.

אני כבר לא מחכה לו. יותר נכון - מייחל שלא יגיע. שלא אצטרך להתמודד גם איתו.

שלא אצטרך  להתמודד עם עתיד ועבר,לא עם חשבון נפש, ולא עם סיכומי ביניים.

אני מרגיש שנגמרים לי הכוחות. שכבר אין לי חמצן.

שהדרך ארוכה, מסלול צריך לבחור ואיני יודע איזה, שהכוונה צריך- והיא איננה. אני מנסה – ולא מצליח.  

אני לא יודע מה לעשות אבא, אני מרגיש שאיכזבתי. שלא עמדתי בציפיות. שלא עשיתי את המוטל עלי, שהתאמצתי – אבל לא מספיק, שאם היית כאן – הכל היה שונה! וככל שעובר הזמן זה צורב, מחלחל, זה לא נעלם בין החיוכים והיומיום. אני כבר לא מצליח להדחיק את זה.

אני רוצה להיות שמח! שמחה שלימה ואמיתית, בלי עצבות והירהורים, פורצת גבולות ובלי תהיות,

אז אבא – מה לעשות?