ים של דמעות

פרק 1

"אבל למה אמא, למה? למה דווקא אני? למה דווקא את? למה אנחנו בכלל? למה?" השאלות שלי נותרו תלויות באוויר.

 התבוננתי בה , רגע ארוך, באמא שלי. עד לפני שבוע היא הייתה כרגיל- שמחה וקורנת אושר, אבל עכשיו?! נראה כאילו הזיקנה קפצה עליה בבת אחת.

והכל בגלל המכתב מקופת- חולים. מאז היא התחילה להזניח את עצמה. כבר ארבעה ימים היא לא התקלחה , הבגדים שלה מקומטים בגלל שהיא כבר לא מגהצת, האיפור שלה מרוח יותר מידי על הפנים ומטפחתה קשורה על ראשה ברפיון.

 ביום שקבלה את המכתב לא ידעתי מה עבר עליה, אבל היום, היא החליטה לספר לי הכל.

 אני כבר בת 14 אבל עד לרגע הזה לא ידעתי כלום על אבא שלי חוץ מזה שהוא מת בחו"ל בנפילה מצוק, אומר לכם משהו? גם לי עד היום זה היה נשמע כמו תאונה.

נפל מהצוק- קרה הרבה, אבל עכשיו, אמא שלי באה, משחקת קצת עם האותיות, ופתאום זה כבר לא נפל מהצוק, אלא זה הפיל את עצמו מהצוק- יעני התאבד.

 וזה נשמע לכם סוף לצרות? אז התברר שזה בקושי ההתחלה. ריחמתי עליה- על אמא שלי אבל יותר ריחמתי על עצמי.

על החיים האלה שחייתי בשקר, על האבא שלי שהתאבד לפני שראה אותי.

המשכתי "אבל דבר אחד אמא, אני לא מבינה- אחרי שהוא הכה אותך פעם אחר פעם למה הבאתם אותי לעולם?" עכשיו גם לי כבר היו דמעות בעניים.

 "אורוש" אמא שלי אמרה "אולי זה נראה פשוט אבל זה ממש-ממש-ממש לא. לאבא שלך דן ולי אף פעם לא היה מספיק כסף.

אבא שלך עבד בתנובה בתור נהג משאית אבל אחרי שנרדם על ההגה שללו ממנו את הרישיון. אני הייתי ספרנית בספרייה העירונית בירושלים. המשכורת שלו נעה בין 550-700₪ לחודש מעבודות מזדמנות ואני השגתי בערך 1750 ₪ לחודש.

חיינו מה שנקרא מהיד לפה. אני להזכירך, יתומה מאב ומאם ודן ברח לארץ מאמריקה, כך שאיזה עמותה חיתנה אותנו בחתונה פשוטה ודלת משתתפים על דשא ציבורי".

היא נשמה עמוקות וניסתה להמשיך, אך אני לא יכולתי עוד להתאפק "אבל למה התחתנת איתו?!" התפרצתי לדבריה, "אפילו השם שלכם לא מתאים ביחד- דן וכרמלה, נו באמת!" הפטרתי בבוז. אמי התיישבה על הרצפה, הניחה את ראשה בין כפות ידיה והחלה ממררת בבכי חרישי.

אני מאחלת לכם שבחיים לא תזכו לראות את אחד ההורים שלכם בוכה (במקרה שלי יש רק אפשרות אחת), זה אינו מחזה מלבב. האבא/אמא שלכם הוא הקיר הבטוח, איתו צעדתם בבטחה לביה"ס בכתה א', אליו רצתם בדמעות כשהילדה של השכנה הרביצה לכם, איתו הלכתם לקנות תיק חדש כשהישן התבלה, איתו הלכתם בפעם הראשונה לקולנוע, איתו התלבטתם לאן להמשיך אחרי היסודי, איתו עשיתם את הכל.

 אבל, למרות הכל היא צפתה ממני ליותר מדי! תארו לכם שהקרוב משפחה היחיד שנותר לכם, מספר לכם כמה עובדות שישנו לכם את החיים,

ביום בהיר אחד אמא שלי באה, ומספרת לי שקבלה מכתב מקופת חולים.

 במכתב כתוב שגילו לה סרטן קטלני שאין דרך להינצל ממנו והיא עתידה למות תוך שבועיים. ולכן היא בחרה, לפני שיהיה מאוחר מדי, לספר לי עוד כמה דברים מאוד מעניינים על החיים שלי כגון:

עוד חודש וחצי (החודש של האבלות+ השבועיים עד שהיא תמות) אני טסה לאמריקה ל"סבא וסבתא שלי" ואתגורר איתם את שארית חיי הנהדרים ומלאי השמחה. בחודש האבלות היא תסדר לי חדר במלון בירושלים, יש לזה כבר כסף מראש, (העניינים מתוקתקים, אה?!) לאחר מכן נהג מונית שנקבע מראש ייקח אותי ישירות לשדה התעופה, משם דיילת מוסמכת תלווה אותי במשך הטיסה עד לאמריקה ואז סבי ייקח אותי לביתם.

אה, שכחתי משהו, סבא שלי,תומס- הוא גוי.

זאת אומרת שעד שאני אתחתן אני הולכת לגור עם שני מבוגרים- אחת יהודיה והשני הוא גוי, שמבחינתי אין להם שום קשר אלי.

וכמובן סיפרה לי שאבי, דן התאבד וגופתו קבורה מול החלון של הבית שלי לעתיד.

 זהו בעיקר, כמובן שהיו גם כמה פרטים שוליים כמו שאני צריכה להיפרד מחברותי לעד, פעם אחרונה שאני אראה את הבית שלי וכו'.

היא צפתה שאני אקח את זה בקלות, אעודד אותה במשפטים- "נעבור את זה ביחד", ו"הכל יהיה בסדר", ובמקום זה מה קבלה- מטר שאלות קוטלות.

היא שוכחת שלי, לא כמוה, לא נותרו עוד ימים ספורים לחיות. כל החיים עוד לפני, ואני רוצה לנצל אותם פה, בירושלים, בבנין הקומות, עם החברות שלי,מוריה, סתיו, יעל והדס, לא בבית פרטי גדול ושומם בלי חברה באמריקה.

מבלי ששמתי לב, אמא שלי, בזמן ששקעתי במחשבות רק הגבירה את בכייה.

הלכתי לחדר האמבטיה והוצאתי מארון התרופות את הכדורים של אמא אשר היו אמורים להקל מעט את הכאב.

הלכתי למטבח דרך הסלון, אימי עוד ישבה שם, על השטיח נשענת על הספה, פניה אדומות מבכי וידיה על בטנה- מרכז גידול הסרטן.

מילאתי כוס זכוכית במים קרים מהמקרר. חזרתי לסלון אוחזת ביד אחד כדור ובידי השנייה את כוס המים.

התכופפתי לעברה והושטתי לה את הכדור. היא לקחה אותו ביד רועדת וחייכה חיוך קלוש של הכרת תודה. לאחר מכן לקחה מידי את כוס המים וסיימה לשתות בלגימה אחת. לקחתי מידיה הרועדות את כוס הזכוכית וחזרתי אל המטבח.

עזרתי לאימי לקום מהשטיח והיא התיישבה בכבדות על הספה. התיישבתי לצידה. לאחר כמה דקות של שקט הפרה את הדממה אימי "תודה אור" קולה חלוש "ובכן, איפה היינו?" שאלה מנסה להחזיר את נושא השיחה.

"שאלתי אותך למה התחתנת איתו" עניתי.

 " למה התחתנתי איתו את שואלת?" היא הרהרה קלות ולאחר מכן השיבה "לפני15 שנה, הייתי בת 25, ולא הייתי מקובלת כמו היום, התפרנסתי מבייביסיטרים ושיעורים פרטיים בעיקר.

כבר מגיל 19 התחלתי לחפש חתן. בגלל הכסף המועט שהיה לי ובגלל שלא היו לי הורים התקשו למצוא לי זיווג. הוצעו לי כל מיני בחורים חלקם מפוקפקים יותר, חלקם פחות, אבל חתונה, לא יצאה משם.

עברו 6 שנים ואני עדיין לא התחתנתי. כל השנה שהייתי בת 24 הוצעו לי רק 5 בחורים. כשהייתי כבר בת 25 לא הוצע לי אף לא אחד. החלטתי שנמאס לי, והבחור הבא שיגיע אברר עליו יותר פרטים לפני שאשלול אותו ואם אצטרך אוותר על כמה עניינים אליהם הייתי מקפידה.

ואז הגיע אבא שלך. מכיוון שהגעתי לידי החלטה, שאברר עוד כמה דברים החלטי במסע בירורים. דברתי עם חבריו, עם מקום עבודתו ואפילו השגתי את הטלפון של הוריו, תומס ורבקה שהתגלו כמנומסים ונעימי הליכות.

אור, אני לא מפקירה אותך בידי אנשים שיתעללו בך, שיכריחו אותך לחלל שבת או לאכול טרף. למרות שהם לא שומרי תורה ומצוות. לא חסר להם כסף, ולאחר שהבהרתי להם את המצב הם שיפצו במיוחד בשבילך את ביתם והוסיפו ליד המטבח שהם גם מטבח קטן יותר עבורך, עם שיש, כיור, כלים מיוחדים וגז והכל בשביל שתקבלי את הטוב ביותר.

 הם אוהבים אותך, באמת, את הנצר היחיד שלהם.

ולענייננו, חקרתי את הנושא של אביך לפרטי פרטים עוד בטרם נפגשנו.

הסכמתי להיפגש איתו. נפגשנו ליד גן הפעמון. הוא לבש את מיטב חליפותיו. התחלנו ללכת. הוא סיפר קצת עליו, אני קצת עלי ולאחר כ3 פגישות כאלה החלטנו להתחתן.

 את מבינה אור, התחתנתי כי היה לי נמאס.

ויתרתי על דברים, שלי היו יותר חשובים, ולו פחות חשובים. רציתי ילדים, משפחה, כסף, את יודעת, לחיות כמו כולם.

 רק אחרי שהתחתנו התגלה פרצופו האמיתי. ההתחלה הייתה שגיליתי שהוא מעשן כבד, אחרי שהבטיח לי במפורש שהוא לא.

זה קרה יום אחרי החתונה, אחרי ששטפתי את הבית לכבוד שבת, התחלתי להוציא את המים למרפסת.

 ואז ראיתי אותו, יושב על כיסא נוח שקבלנו לחתונה ומעשן בנחת סיגריה. הבטתי בו בתדהמה.

'א.. א..בל' גמגמתי 'א.. א..תה אתה הבטחת!' זה היה הפעם הראשונה שהוא הכה אותי.

הוא, זה שלפני פחות 24 שעות היה איתי מתחת לחופה, פשוט בא, והחטיף לי סטירה 'לא אכפת לי מה אמרתי, ואני הבעל בית פה שמעת?' כך הוא ענה לי 'אני עושה מה שאני רוצה ואת עושה מה שאני רוצה, גם זה מובן, כרמלה?' הייתי בשוק טוטאלי.

כשהייתי בת 4 הורי מתו בתאונת דרכים, כך שלא ידעתי, מה זה לשתף מישהו, במשהו. למדתי לסמוך רק על עצמי. עכשיו, אחרי שהתחתנתי חשבתי שאוכל לשתף אותו בכל בעיותיי, אבל במה לשתף אותו,  בזה שבעלי הכה אותי?!

אני לא אלאה אותך בפרטים, אורי'לה אבל בפעמים הבאות הוא דאג שלא יישמעו אותי צורחת מכאב.

בימים שלאחר מכן ניסיתי למצוא עבודה. בבוקר, הייתי צריכה לקום מוקדם וללכת להכין ארוחת בוקר. אחר כך לגהץ לו בגדים למשחקי הפוקר שלו ולנסות להוריד כתמי יין ממשחקים קודמים. ובנוסף להכל למרוח על פני שכבת איפור כדי להסתיר את סימני האצבעות שהיו מעטרות את לחיי.

בסוף מצאתי את העבודה בספריה. היא לא הייתה עבודה מכניסה במיוחד, אבל היו לה שני יתרונות- היתרון הראשון זה שהיא הייתה קבועה, והיתרון השני זה שהייתה הרבה שעות ולא הייתי צריכה להיות עם דן בזמן הזה.

עניתי לך על השאלה הראשונה?" היא שאלה בחיוך קל. "ניראלי" השבתי.

הייתי בשוק טוטאלי. זאת אמא שלי? האשה שגידלה אותי?? 

"ולשאלתך השנייה" פתחה שוב "למה הבאנו אותך לעולם?,אממ.. אני מקווה שהבהרתי שהוא החליט הכל בבית. אני הייתי השפחה שיראה מפני האדון. כן, אור פחדתי מפניו. אז אני מניחה שגם את העניין הזה הוא החליט. זה לא שלא רציתי שיהיה לי המשך, אבל לא ממנו."

היא התנשמה בכבדות. ראיתי שקשה לה לדבר על זה. רק עכשיו הרגשתי שאני יכולה להתחיל להבין אותה.

הרמתי את מבטי וראיתי שאמי שוב פרצה בבכי. נכנסתי אל בין זרועותיה כמו פעם, כשהייתי יותר קטנה ופתאום גם לי החלו הדמעות לזלוג מהעניים. חיבקתי אותה חזק- חזק, לא מרפה.                  

בבת אחת הבנתי, כי זה יהיה אחד החיבוקים האחרונים שלנו. מה אני אעשה בלעדיה?