בת 24, לא גבוהה, לא נמוכה, עיניים ירוקות, שיער חום פשוט
ורגלים שמבקשות לנוח, רצות לעבר מקום המפגש הבא,
עוד איזה ספסל פלסטיק מודרני שהונח בדיוק מול המקום בו השמש נפגשת עם ההרים,
זאת אומרת עם ראשך גבוה דיו כדי לעקוף את הבנינים,דודי השמש,וסורגי החלונות.
וצווארך מיומן היטב כדי להשתרבב בין כל האנשים,
אז כן.
תוכל להבחין באיזה פס דק שם בשמיים.
היא כבר הייתה מיומנת,לא שהייתה באה לשם תכופות,גם לא גבוהה למדי,
פשוט שמזה שנתיים סיגלה לעצמה מנהג, מגונה היה זה בעיניה,
אך היתה מסוגלת ולראות מה שעין רגילה מעולם לא תבחין בו במהלך השגרה המקוללת.
היא ידעה להגיד תוך שניות אם הבחור שאיתו היא נפגשת מסתכל עליה ובוחן,
או שהיא רק אחת מעוד המון אחרות אצלו ברשימה,
כמוה בדיוק.
בהתחלה היא רצתה, בכל פגישה היתה מסכלת על ידו המתנועעת של בן שיחתה החדש ומנסה לשלב בתוכה איזה זעתות זעיר,או סתם מפתחות של רכב משפחתי, כזה עם שני כסאות תינוק מובנים מראש.
אח"כ כבר ניסתה להתנגד,להגיד להם שלא ככה עושים את זה, לא ככה עם החוקים שידעה לשנן כל כך טוב. המרצפות בשלל המקומות הילכה בהם שהיו לה החברות הכי טובות.והקפה שהזמינו שאף פעם לא היה טעים.
ועכשיו,
עכשיו היא פשוט חיה, מנגנת ועובדת ומנגנת.
זה מה שהיא אוהבת לעשות , ליתר דיוק זה הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות.
אז היא משאירה לה ימי חמישי פנויים,למרות כל ההצעות להופעות שמונחות לה על השידה המגולפת בחדר,
כן זה ההסכם הבילתי רישמי שלה.
היא יוצאת כמעט עם כל אחד שמוצג לה בטלפון כאיכותי-אידיאליסטי-ממש-נשמה-תואמת.
ואמא,
אמא יודעת שלא הכי נחמד לה ,וגם שאין מה לעשות אז היא הולכת כל יום ראשון לבנק ומכניסה לה קצת, טוב יותר מקצת,העיקר שתהיה בריאה.
והיא
הולכת כל יום שני לבנק, ומוציאה כמעט הכול,
וקונה עפרונות חדשים לצייר איתם תווים משונים שאהבה להמציא,
ודפים לבנים להנציח אותם עליהם, שלפחות משהו בעולם הזה יהיה שלה.
אח"כ היא הולכת לאכול את הצהריים המוקדמת שלה.
אין לה מנה קבועה, זו פשוט האצבע האמצעית, שמצביעה על מה שנראה נחמד,
לא שזה באמת משנה, רק סיבה טובה לשבת, ולא בשקט בדירה.
כשהיא מסיימת היא פונה ימינה בסמטה הצדדית,ממשיכה ישר שלוש רחובות,
מגע נוקשה, שקט ומוכר קורא לה מעל הכתף השמאלית.
היא תוחבת לידו שטר חדש של מאתיים ואת האבקה לכיס האחורי,
וממשיכה לקו 18 השקט של הצהריים.
זקנים נינוחים שחזרו מהשוק,ילדים שהשתחחרו מוקדם מבית הספר בכדי להגיע בזמן לעוד איזה חוג משכיל,
כל אחד והסיבות שלו,
והיא,
שמקווה שמחר, תהיה לה סיבה יותר טובה לחיות.
תגובות
"היא תוחבת לידו שטר חדש של מאתיים ואת האבקה לכיס האחורי,
וממשיכה לקו 18 השקט של הצהריים". -נשמע כמו סחר סמים...
והיא,
שמקווה שמחר, תהיה לה סיבה יותר טובה לחיות.-למה? מה קרה? היא חולה גוססת? נשמע כאילו היא מתה עוד מעט.....
:)
שוב, יישר כח!
זה סיפור שמתאר עצבות מהצד הציני, אז כן הוא אדיש כי גם היא כבר אדישה, וזה מה שכאב לי. וכן הסמים,המכה הנוראה שלנו..
ושוב-היא לא גוססת,היא התרגלה,אדישה,זה הרבה יותר נורא.
בהצלחה ( :
כמה תיקונים: אם ראשך גבוה דיו (ולא עם), וכן זאטוט (ולא זעתות).
חוסר האחידות של השורות בפסקאות קצת מפריע בעיניים, והופך את זה לקטע יותר מאשר סיפור, אבל זה לא קריטי.
בכל מקרה, מדהים.
ושוב השגיאות..
תודה.
כתיבה עשירה.
ב"הצלחה בהמשך:)
אהבתי את הסגנון.
ובאמת הכתיבה שלך לא מובנת ;-)
חח סתם, אחותי..
כמה נקודות:
- קצת יותר דגש על מיקום סימני הפיסוק במקומות הנכונים, ועל "אנטרים"- רווחים בין השורות..
- שגיאות כתיב :-)
- אהבתי את הכתיבה שלך- מגלה טפח ומסתירה טפחיים :-)
- הסיום מעולה. משאיר מקום למחשבות..
שכוייח, תמרי (:
[וחסר לך אם את לא עולה על מי אני :P]
על הרגע הראשון שנכנסתי לאתר פשוט זיהיתי את הכתיבה.
וכמובן את יום אחד.
כלכך קרוב ללב
המילים פה משדרות אחד לאחד את העצבות הקיימת במציאותה של גיבורת הסיפור. אבל, הזכרת שמה שיותר חשוב זה שהיא התרגלה, שימי דגש על זה!
תיהי יותר ברורה, פחות מעורפלת.
אני כשהתחלתי לכתוב נגעתי באותם טעויות כמן אלו. זה לא אומר כלום, הסגנון האופי והכתיבה שלך מהולים בקסם.
מצד אחד, העצבות האדישה.
מצד שני, הבחורה בכל זאת מחפשת סיבה לחיות. היא בכל זאת מרגישה שחסר לה משהו.
העלילה שלך [אגב, מתאים יותר לקטע ולא לסיפור קצר] מתמקדת בהתחלה בעניין הדייטים, ואחר כך את דוחפת את הסמים-- מה? למה? מה הקשר לסיפור, לעניין?!
לא הבנתי, והפריע לי. אשמח להסבר.
כמו שאמרו קודם- שגיאות, אנטרים ופסיקים.
בהצלחה!
הסמים,בגלל שזה קשור להכול :(, וזאת הדרך התמודדות שלה כרגע...
הסברתי מספיק?
ו-כיכר המדינה-
אשמח ליותר פירוט,לא הבנתי איפה בדיוק אמרת שאני צריכה יורת לפרט..