**נכתב בערב יום השואה. אני באמצע ללמוד על שואה לבגרות בהיסטוריה אז הנושא עלה לי שוב**
לפני 5 חודשים היינו שם.
היינו בבור השחור הכי עמוק של ההיסטוריה היהודית.
היינו במחנות ההשמדה, בגטאות וביערות.
למדנו על היהדות הגדולה שהייתה לפני.
למדנו על החורבן הגדול של אחרי.
הלכנו איתם, רעדנו איתם, פחדנו איתם וכן,
שמחנו איתם.
עברנו מסע מלא רגשות-
מעצבות עברנו לשמחה,
מפחד עברנו לגאווה.
גאוה להיות חלק מהעם המדהים שלנו,
מהמדינה המדהימה,
מהתרבות,
מהשטויות של העם שלנו.
אבל היא שלנו. רק שלנו.
והיום, חמישה חודשים אחרי, אנחנו ניצבות פה
ומנסות להחיות את זכר השואה הנוראית,
אבל באמת שזה גדול עלינו.
כי לפחות בהרגשה שלי- השואה זה שם, בפולין הרחוקה.
ואני זה פה עם המשפחה, עם החברות והאולפנא.
זה פ ה.
פולין זה שם.
אבל לא! לא בשביל זה נסעתי. נסעתי בשביל להביא את זה אלי קצת יותר,
להביא את זה אל משפחתי, אל חברותי.
להזכיר לנו שהשואה הנוראית קרתה,
ו א ס ו ר לנו לשכוח.
תגובות
[אם אחרי 5 חודשים זכרת את זה, אז זה יכול להשאר גם אחרי 8 חודשים ושנתיים ו50 שנה.]
ו-אני לא הייתי שם. אבל אני חושבת שהעיקר זה לא לזכור מה היה ואיך היה, אלא ההשפעות שזה משפיע עלינו - גם בתת מודע.
ובטוח יש.
זה מובן וטבעי שקשה לחבר את זה לחיים שלך פה, כי זה באמת לא חלק מהם. צריך למצוא איך זה הופך לחלק מהם ואיך זה נוגע אלי'הם.
סומכת עלייך. :)