*נכתב בסדנת כתיבה, (על השואה)
זה פשוט ש..אממ..
הרגע ירדנו מהרכבת
ורציתי לדעת
לא, לא לדעת
עזרה, אולי את יודעת.
כבר שעתיים שאנחנו פה מחכים
סתם יום עבודה רגיל,
ועוד נסיעה משעממת ברכבת
ופתאום שקט,
ידיד קרוב לוחש לי כבר חודש שהגרמנים מתחילים להרים את האף
הוא פשוט תמיד צודק
לצערי גם היום
אמרו משהו על זה שאסור לנו לעבור בדרכים הראשיות
צריך לחכות לפרברית שמן הברור שייקח לה זמן כפול להגיע
אבל אין מה לעשות, רק שם יש מקום ליהודים מסריחים.
הסתובבתי הרבה ברחוב היום
בין שלל הדעות המרחפות
יש את המגזימים האלה, שטוענים שדם הוא המרגוע היחיד שיעזור לגרמנים,
שרק כך זה יגמר.
וכמו כל רחוב, היו גם הפוליטיקאים שעמדו שם
בחולצות משובצות וחגורות משומנות מבריקות
מנסים לשווא למצוא פריצות בחוקים שהחל הממשל הנאצי להטיל על חלק מאזרחיו
ואני, אני רק יושבת פה וחושבת
מה הם כבר רוצים,
למה בני אדם מתעקשים להיות כ"כ מורכבים
למה בכלל לכבוש עוד ארצות ומדינות.
שיבואו אלי הביתה ויראו
את הקטן הזה שעדין לא מצאתי לו שם,
שיבואו ויראו אותו מביט בי כך בשתי עיניו הלוכדות
ומחייך קלות
שיבואו, ויראו שלא צריך יותר מזה.
אבל בינתיים אני חושבת לעבור,
לא יודעת איזה מקום יקבל אותי
אבל בשביל הילדים,
רק להרחיק אותם מכל הפוליטיקאים האלה
שמלכלכים את העולם בדעות העודפות שלהם,
המדיפות ריח מסריח בכל בוקר מחדש.
אז אני כאן
יושבת ומחכה
מקווה שהם זוכרים איך לחמם את הכרוב והתפו"א המוקרמים שהכנתי להם אתמול
אני כאן, מגחכת לעצמי
כותבת אל מישהו לא נודע.
זה פשוט שרוצה לדעת
לקפוץ קצת קדימה, רק לראות שיהיה בסדר.
יש לי שלושה ילדים
אין לי הרבה, רק אותם
אז בינתיים
בין כל הרעש וההמולה והמזוודות העייפות
אני כאן, והלוואי שמישהו שומע.
תגובות