הג'וקר - פרק א'

ניסיון ראשון בסיפור... מקווה שיצא טוב.

____________________________________________

פרק א':

אמצע חשוון, תחילת הסתיו... השקיעה הייתה אדומה, מרהיבה, כמעט לקוחה מתוך ספר תמונות, ובניגוד כאילו מכוון לבוהק החמים נשבה רוח ערב קרירה מכיוון הים. המשוררים תמיד התייחסו לסתיו כעונה של הרהורים, אפרוריות, אפילו דיכאון, אך בעיני אלעד הייתה זאת העונה היפה ביותר של השנה. תמיד הייתה בה ניגודיות, בין קיץ לחורף, הצבעים האדומים של השלכת כנגד העננים האפורים, הדעיכה של צמחי הקיץ לעומת הבשלת פירות הסתיו.

נהייתי משורר בעצמי, הוא חשב, חיוך קטן מרצד על פניו.

הוא הידק את מעילו סביב גופו כנגד הבריזה ומשך את התיק שהשתלשל מכתפו, וכעבור כמה רגעים הוציא ממנו את המפתח. הוא עלה על האופנוע שלו בקפיצה מהירה, חבש את הקסדה, התניע והחל לנסוע. בעודו מזגזג בין המכוניות, הוא חשב על היום שעבר עליו, וחייך שוב.

היום הוא ניסה משהו חדש על השירותים של הישיבה – הוא הכניס חצי בקבוק קצף אמבטיה לתוך המיכל של האסלה וחיכה מחוץ לשירותים, וכשהמשתמש התמים הבא הוריד את המים... לקח לו כל ההפסקה לנקות את כל בועות הסבון מהרצפה, אבל זה היה שווה את הצרחה והמבט המבוהל של החמשוש החיוור שיצא מהתא. כולם כבר הכירו את חוש ההומור המעשי שלו, והרבנים לא התקשו לאתר את מי שעמד מאחורי המתיחה הפעם. אם הוא לא היה שוכח את הבקבוק בחדר השירותים, הוא היה מצליח לשכנע אותם שהאסלה פשוט התקלקלה... לא נורא, הוא עבד על משהו חדש. הפעם לא יגלו אותו...

אלעד נעצר ברמזור אדום בדיוק כשהפלאפון שלו התחיל לצלצל. הוא הספיק לראות שזה שכטר, בדיוק כשהרמזור התחלף. לא נורא, הוא יחזור אליו אחר כך... בינתיים הוא התרכז בלתמרן בין המכוניות, עדיין מהרהר בהבעתו של הקורבן האחרון שלו בזמן שפנה לרחוב צר.

הוא הספיק להיעצר בדיוק בזמן. ילדה קטנה חצתה את הכביש לפניו בריצה, ואם היה מבחין בה מספר שניות לאחר מכן – ודאי היה דורס אותה. הוא ירד בקפיצה מהאופנוע ומשך את הילדה לכיוון המדרכה, גורר אחריו את כלי הרכב, וכשהיו שניהם בטוחים, הוא הסיר את הקסדה, כרע על ברך אחת והסתכל בעיניה של הילדה המבוהלת.

"למה עשית את זה?" הוא תבע בשקט. "את לא מבינה שיכולת להיפגע?"

הילדה, שנראתה בערך בת 8, רק טלטלה את ראשה באימה וניסתה להיחלץ מאחיזתו, מביטה בו בעיניים ירוקות רחבות מפחד. הוא שחרר את ידה והניח את ידיו על כתפיה במקום זאת, מנסה להרגיע אותה.

"תירגעי," הוא אמר בקול שהשתדל להיות מנחם, "אני לא מתכוון לפגוע בך. איפה ההורים שלך?"

"א- אמא בבית..." נראה שהיא נרגעה מעט. "אני חשבתי שהכביש ריק, באמת, ל- לא התכוונתי..." עכשיו היא נראתה על סף דמעות. מושלם. הוא אף פעם לא הסתדר עם ילדים קטנים.

"איפה את גרה?" ניסה, בתקווה שזה יסיח את דעתה מהבכי. "אולי אני אקח אותך..."

"לא," היא קטעה אותו, עיניה רחבות שוב. "אמא לא מרשה לי ללכת עם אנשים שאני לא מכירה." היא נשמעה כמעט כאילו היא דקלמה את זה. טוב, לפחות היא מחונכת...

"אז עכשיו תדעי שגם לרוץ בכביש זה אסור." הוא קם והיא נראתה כאילו הוקל לה. "עכשיו לכי הביתה, ותשתדלי דרך מעברי חצייה." היא הנהנה במרץ, ומיד פנתה ורצה משם.

ילדים... הוא לא היה מסוגל להאמין שהיה כזה לפני 10 שנים.

מיד כשהגיע הביתה, נכנס לחדרו והתקשר לשכטר.

"הלו, ג'וקר, מה קורה?" ענה חברו בצידו השני של הקו. "תקשיב, מחר תור השמיניסטים לעמוד בסופר ולאסוף מוצרים לנזקקים, ואני לא מצליח להשיג אף אחד לשעה 5. בא לך...?"

"סבבה, שיהיה. שכטר, אתה לא מאמין מה עבר עלי עכשיו..." הוא חזר על מה שאירע קודם לכן בכביש.

"ממש מזל שראית אותה," הסכים שכטר, "אפילו שאני לא מבין למה הצעת לקחת אותה הביתה. אף אחד לא יסכים ללכת עם מישהו שנראה כמוך..."

"נורא מצחיק. ממך היא הייתה בורחת בצרחות. רק שתדע שאני מתכנן משהו חדש, ושום דבר לא מונע ממך להיות הקורבן הבא..."

"טוב, טוב, יש מבין. אז מחר אתה עומד עם שוורץ ב5, ואתה גם מחלק מוצרים אחר כך."

"מה? לא אמרת שום דבר על חלוקה. אני צריך לקנות חומרים כדי ל... לבדוק כמה דברים. תן לשוורץ לעשות את החלוקה."

"תעשה קניות פעם אחרת. סגרנו?"

אנחה. "אוקיי, סגרנו, אבל תזכור שאתה חייב לי."

"אין בעיה. ביי."

"שאלוקים ישמור עליך, שכטר."

אלעד ניתק, התיישב על המיטה ועיסה את ראשו. איזה יום ארוך. כל מה שחסר זה...

"אכלת אותה."

הוא נאנח. "מה אתה רוצה, נחי?"

אחיו הקטן מנחם עמד בפתח החדר, חיוך מרושע מרוח על פניו. הוא היה גרסה קטנה יותר שלו עצמו, בהבדל אחד: נחי היה קרצייה לא נורמלי. וכשהוא חייך, זה אמר צרות לאחיו הגדול בעל החיים המתוסבכים.

"הרב שלך התקשר לאמא," אמר בחיוך גדול עוד יותר, עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי. "אתה בצרות..."

אלעד נאנח, שוב, וטמן את פניו בידיו. הוא היה צריך לדעת שהרב לא יעבור בשתיקה על מתיחה שלישית בשבועיים. זה שבפעם הקודמת הכל השתבש ונגמר בזה שנעליו של הרב נשארו דבוקות לרצפה והוא נאלץ להסתובב בגרביים כל היום, זה לא היה באשמתו. אם שכטר לא היה שופך את הדבק... טוב, הכל היה נגמר אחרת. והוא לא היה צריך לעבוד שעתיים בלגרד את הנעליים מהרצפה עם שפכטל.

נחי יצא מהחדר כמעט בדילוגים. "אמא עוד מעט חוזרת מהקניות," הוא פלט כבדרך אגב.

לעזאזל. הוא חטף את המעיל שלו ותוך כדי לבישתו חיפש את המפתח לאופנוע. כשסוף סוף יצא, הגיעה פתאום מכונית לבנה וחנתה ליד הבית, וממנה יצאה אישה קטנה בעלת פנים נעימות, שהתקשחו במידה מפתיעה כשהבחינה בבנה. "הולך לאן שהוא, אלעד פרידמן?" היא אמרה ברוגז.

***

הערה: אח שלי איתן (אגאג בכינוי) עזר קצת בכתיבה... הוא רצה קרדיט ^^