פרק ב':
"הולך לאן שהוא, אלעד פרידמן?"
"כן, אני... הולך לקניות." אמר אלעד בלי להפסיק את פעולותיו. הוא חבש את הקסדה שלו תוך כדי קפיצה על האופנוע והתכוון להתניע בדיוק כשתפסה אמו בזרועו.
"אתה לא הולך לשום מקום, במיוחד לא לקניות," אמרה בתקיפות, עם דגש חזק על המילה האחרונה. "אני צריכה לדבר איתך. בוא לעזור לי עם המצרכים."
"זה לא יכול לחכות לאחר כך?" הוא מלמל, אף שכבר ידע את התשובה. נו טוב, הוא ממילא לא היה מתחמק מעונש, לא אם הרב וקסלר התקשר. הוא הסיר את הקסדה והחזיר את המפתח לכיס, וניגש לעזור לאמו.
עליזה פרידמן הייתה אישה קטנה ונעימה, אחות במקצועה. רבים מהחולים שיבחו את עבודתה המסורה והקפדנית, ובמיוחד את סבלנותה הרבה, ובכל שנותיה כאחות לא הוגשה נגדה אף תלונה אחת. כל זה, בצירוף עם כישרונה הרב במקצועה, תרם רבות לקידומה לאחות ראשית בבית החולים בו עבדה. עליזה עבדה קשה כדי לפרנס את משפחתה, כיוון שבעלה לא עבד, אלא ישב ולמד תורה כל היום, ולפעמים גם כל הלילה. היא הייתה גאה בו מאוד, ולקחה מרצון את עול הפרנסה, אבל לפעמים היא חשבה שלא היה מזיק אם היה מבלה קצת יותר בבית, חשבה שאם היה מבלה מעט יותר עם שני בניו ובתו, אולי הם היו לומדים מעט יותר משמעת... אולי אלעד לא היה מגיע לאן שהגיע. אולי אלעד לא ידע זאת בעצמו, אך התנהגותו השפיעה במידה רבה על זו של שני אחיו הקטנים, שאולי ראו בו דווקא מין תחליף לדמות אב. אולי הוא לא ידע, אבל היא מצאה במגרה של נחי ציור של אופנוע, ומתחתיו כל מיני תוכניות למתיחות שהוא רצה לנסות, ומורותיה של מוריה התלוננו בזמן האחרון על כך שהיא לא מגיעה בקביעות לשיעורים ומאחרת כמעט תמיד. אולי הוא לא ידע, ואולי הוא לא רצה לדעת.
אלו היו מחשבותיה כשהביטה בבנה הגדול, שישב לצידה על הספה בסלון.
"אלעד," היא פתחה, "הרב וקסלר התקשר היום..."
"אני יודע," הוא אמר בעייפות, "אני בצרות, נכון?" אופייה של אמו, שהייתה כל כך עדינה וסבלנית כשטיפלה בחולים, התקשח לבלי היכר כש"טיפלה" בו.
"אוהו איך שאתה בצרות. המתיחות שלך עברו כל גבול, במיוחד בשבועיים האחרונים. קודם גרמת לכל המים בישיבה לשנות את טעמם..."
"לא כל המים," הוא מחה, "רק קולר אחד! וזה היה בטעם קטשופ, החבר'ה נהנו מזה..."
"זה לא מצדיק. אחר כך היה המקרה עם הנעליים של הרב – אל תקטע אותי! – והיום הבועות באסלה. זה חייב להיפסק! אתה לא יכול להרשות שיסלקו אותך מעוד בית ספר. גם ככה היה קשה לשכנע אותם לקבל אותך, ורק ציוניך הטובים גרמו לכך שהם לא ידחו אותנו מיד. מה אתה חושב, שזה יכול להימשך לתמיד? אלוקים נתן לך שכל, ואתה מנצל אותו כדי להרוס לעצמך את העתיד! אם אתה רוצה שיתייחסו אליך בכבוד, אתה צריך גם לתת קצת כבוד בעצמך. אתה הרי לא יכול לצפות..."
אלעד נתן לאמו להמשיך לדבר בעוד מחשבותיו נודדות. כמה פעמים כבר ניהלו את השיחה הזאת? אותן מילים חריפות מאמו, אותה הבטחה שנסחטה ממנו על כך שישתדל להימנע מצרות, שבוע שקט, ואז עוד מתיחה, עוד הברזה, עוד טלפון מהרב. עוד סילוק.
"... והתנהגותך משפיעה לרעה על אחיך הקטנים. אתה חושב שמעשיך משפיעים רק על העתיד שלך, אבל – אלעד, אתה מקשיב לי?"
הוא התנער בחטף ממחשבותיו. "כן, כן, אני מקשיב. את יכולה להמשיך." אין מנוס.
"אז כמו שאמרתי, לי נמאס, במיוחד בגלל שכפי הנראה שום עונש שנתתי לך לא השפיע על התנהגותך. אתה סובל את העונשים עד שהם נגמרים וממשיך בשלך. זה לא אומר שלא תקבל עונש..."
"באמת, אמא..."
"אמרתי לך לא לקטוע אותי! הרב כבר קבע לך עונש, הוא יודיע לך מחר. אבל אני מתכוונת לתת לך להבין לבד מה אתה עושה לעצמך, כי נראה שרק ככה אתה מבין. מעכשיו אני לא מתערבת בכל מה שקשור לענייני המשמעת שלך. דיברתי עם הרב, וכל שיחה שהוא היה רוצה לערוך איתי – הוא יערוך איתך במקום, וכן הלאה. אני את שלי – עשיתי."
זאת הייתה הפתעה. זה ממש לא התאים לאמו לעשות דבר כזה. היא תמיד התעקשה להתערב בכל בעיותיו ולנסות לפתור אותן בשבילו, מה שנראה לו מגוחך. איך הוא ילמד להתמודד ככה? נו, טוב, המצב החדש הזה רק מצא חן בעיניו, ודבר כזה צריך לנצל לפני שאמא תתחרט.
"אין בעיה," הוא אמר בקלילות, ולפני שהספיק להוציא עוד מילה, הביפר של אמו התחיל לצפצף.
"אני חייבת לרוץ, מקרה חירום..." אמרה עליזה לאחר שהביטה במסך. היא החלה להתארגן במרץ. "תשמור על נחי ותשאיר דלת פתוחה למוריה, היא אמורה לחזור בכל רגע! ואל תצא –" היא עצרה בעצמה ברגע שהבינה מה אמרה, וקראה מהדלת "לא משנה!" לפני שרצה למכונית. באמת היה קשה לה לא להתערב, חשב אלעד בחיוך.
הוא נשען על הספה ועבר לשכיבה בלי לטרוח אפילו לחלוץ את נעליו. מעניין מי שכנע את אמא לוותר לו? אולי הרב?... לא, גם הוא לא היה כזה... מעניין... טוב, זה אמר שהיה לו יותר חופש פעולה, אז מה זה משנה בכלל? עיניו החלו להיעצם, והוא הכריח אותן להישאר פקוחות. הוא לא רצה להירדם עכשיו... איזה יום... הוא היה מותש... המתיחה הבאה שהוא תכנן הייתה משהו גדול. היא תהיה כל כך.... כל כך... כל כך עייף.....
***
תגובהתגובות