האמת שרציתי לכתוב סיפור שמח, ממש ממש רציתי. אבל כשאני חושב על גוש קטיף, אני מרגיש רק אבן עצומה של מועקה ששוכבת לי בלב ודמעות רוצות להתפרץ, אבל אין אף אחד שיבוא ויכה בסלע.
יום לפני שהגיעו החיילים, עמדתי על שפת הים והסתכלתי בשקיעה. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי שקיעה, שקיעה אמיתית, כזאת שמרגישים גם בתוך הנשמה. אתה מביט בכל הצבעים שמקיפים את השמש, בכל החיים המאושרים, היפים, השמחים... ויודע שלאט לאט השחור ישתלט ויגיע לילה ארוך.
אומרים שלקב"ה, אי שם למעלה, יש ים של דמעות, וכשהים יעלה על גדותיו והגלים ישטפו את הכול -אז תבוא הגאולה. אבל אני ידעתי שהים הזה לא נמצא למעלה, הוא היה מולי, ולתוכו שקעה השמש.
החול היה חם, וגם אני התפוררתי, חלק מהנשמה שלי נשאר שם. מנגינות של תקווה אחרונה, שמחה ואמונה תמימה , טמונות בחול והריסות שבעצם היו פעם גן משחקים.
* * *
טרקטור צהוב הזדחל על חורבות נווה דקלים. היה זה יום חם והעבודה הייתה בשיאה.
מיכאל, שהיה לבוש בסרבל עבודה וחבש כובע מצחייה אדום, ניגב את מצחו המיוזע, "בוא'נה, כשזימנו אותנו לכאן לא ידעתי שהעבודה תהיה כל כך קשה"
גברי גיחך, "אחי, אפילו חצי מהעבודה לא סיימנו...אני לא חושב שאי פעם נגמור את זה".
הטרקטור הצהוב התקרב בטרטור, פועל שזוף הוציא את ראשו מהחלון, "חבר'ה", הוא צעק, "מספיק עם הריטונים, אנחנו עוסקים בעבודת קודש! אין לכם מושג כמה כבר התקדם רפאל עם הטנקים!!".
"שקט, שקט, אני מריח משהו",מיכאל קימט את מצחו, והסתכל לצדדים, "יש פה באיזור מאגר גדול של כוחות". ציפצוף צורמני של ביפר חתך את הדממה, "היי, קיבלתי הודעה", קרא גברי,"אלי מוסר שיש מחצב כוחות גדול באיזור 567, אממ... זה יוצא בערך 30 מטר מכאן".
"אמרתי לכם", אמר מיכאל, "אני עף לבדוק שם ת'ענינים". מיכאל הלך לאיטו אל המקום, מותיר מאחוריו עקבות גדולים בחול, הוא ניגש לשברי גן המשחקים שנשארו שם, עדות דוממת לחיים שגורשו, התכופף והצמיד את אוזנו לחול והרגיש, הרגיש שאי שם, קבורות עמוק בחול, שכבו להן מנגינות של תקווה אחרונה, שמחה ואמונה תמימה שעדין פועמות, מצפות לגאולה. כן, הייתה הרבה עבודה קשה, אבל מיכאל ידע שההשקעה שווה את המאמץ, סוף הטוב לבוא, רוח חמימה ומלטפת נשבה על פני מיכאל, הוא פרש את כנפיו וחזר לשאר המלאכים שעסקו במלאכה.
אוריאל, שכבר ירד מן הטרקטור, וגברי עמדו שם, נושאים את עיניהם לשמיים, כדור של אש עופף בשמיים והתקרב אליהם.
"והמה עמדו עמוד והתבונן, והנה רכב אש יורד מן השמיים ויעצור בחריקת בלמים לפניהם, ויפתח אליהו את דלת הרכב ויאמר "
"אז מה קורה בחורים? איך מתקדמת העבודה?"
"יש מלאא עבודה, תודה לאל", ענה אוריאל.
אליהו העביר עליהם מבט חודר "אין יותר מדי זמן", אליהו הרכין לשניה את ראשו והסתכל בשעון הכסף שענד, "אין זמן, הגאולה עומדת בפתח וכבר צריכה להיכנס, חייבים לפעול במרץ".
"איך מתקדם רפאל?", שאל גברי.
"אוהו, תודה לשואל, בפעם האחרונה שביקרתי בבסיס הבניה כבר היו לו שלושה טנקים מדגם עוז ואחד מדגם תפארת", אליהו חייך, "אין ספק, אתם מפיקים פה חומרים טובים. אדמת ארץ ישראל אדמת קודש ברוכה, עם ישראל בתנופה, עם ישראל באורות", את סוף המשפט אליהו אמר תוך כדי הליכה לכיוון רכב האש, הוא עלה חזרה לרכב בזריזות, והסוסים החלו לדהור.
"אליהו, אליהו", רפאל צעק ונופף בכנפיו, "חכה שניה!"
ממרחק הם שמעו את קולו של אליהו הנביא מהדהד,"הכל יהיה טוב מלאכים שלי, בן דוד בדרך, והעיקר, להיות בשמחה תמיד!!...".
* * *
השנה שנת תשס"ט,מבצע "תפארת יצוקה" בעיצומו.
שורה של טנקים ניצבים על גבול עזה-ישראל. הכוונות לעבר לישראל.
טילים של קירוב לבבות כבר נפלו בתל אביב, רימון של מצוות מתגלגל בירושלים, כבר כמה חודשים כל יישובי הארץ סופגים ניצוצות של אור.
יהיה טוב. אנחנו ננצח.
(נכתב לפני שנה)
תגובות
הסיפור טוב.
דוסית גאה - הם חצבו מנגינות של תקווה אחרונה, שמחה ואמונה תמימה וירו אותם על עמ"י.
ב"ה עוד נחזור לגוש.
יישר כח על הניסיון לסיפור שמח, זה באמת מביא קצת תקווה. גם אני כתבתי על הנושא ולי השמחה לא כ"כ הצליחה, יותר מרירות. ממש אהבתי את האופטימיות.
ב"הצלחה.
שכוייח על הכתיבה והרעיון, אהבתי.
וואו, ממש! חח :D
יפה יפה, יישר כח :)
כדי לכתוב בכתב אריאל הוא יותר נוח לקריאה ואם כבר לא כתב אריאל את יכולה לחפס כתב שיוסיף כתב דאוי או משופשף תחפסי אני בתוחה שתמצאי...