שברתי עוד חוד. מה הבעיה שלי? אני מרגיש שהיד שלי רועדת, כשאני כותב בשצף- קצף, פוצע את הדף ואת ליבי. קדימה, קדימה, עוד שורה, לגלות, לחשוף, שכולם יראו. שאני ארגיש. שאני סוף-סוף ארגיש.
"אחת שאלתי, ודממת", אני כותב, ונדמה שהדיו הוא דמי.
_________
"אז בואו נסכם. הרכב עובר בין הרחובות, כשלכל נקודת חלוקה מגיע הצוות הפורק, ומעלה את החבילות לבתים. הצוות שפורק לא נכנס לבתים, אלא מניח את החבילה ליד הדלת ועובר בזריזות לבית הבא." מסבירה לנו טלי, המנהלת של האיזור ב"תן יד לשכן". מתגנבת תחושה ללבי שהיא פספסה קריירה מזהירה בתור מפק"צית ביחידה מובחרת. "עם הצוות הפורק תעלה לכל בית עובדת סוציאלית או מתנדבת ותיקה שלנו, ורק היא תדפוק בדלת ותדבר עם המשפחות. אוקיי? שאלות? כולם הבינו? אז אנחנו יוצאים עוד חצי שעה. נקודות החלוקה יהיו בכיכר הרצל, משם לצומת על השדרה המרכזית, והאחרונה בכניסה לשכונה. ושוב תודה רבה לכולכם."
אני הייתי בצוות הפורק, ואם נודה על האמת – איתי היו כל הבנים שבאו להתנדבות. ואם נודה שוב על האמת – כל הבנים שלא מצאו משהו אחר לעשות ב"בין הזמנים" הראשון של השנה, בימים שלפני סוכות. רוב החבר'ה שבאו היו מהיישוב שלי, רק חמש דקות מכאן, בתוספת כמה בנות שירות ועובדות סוציאליות.
יאללה, צריך להתחיל לעבוד.
"וזה בדיוק מה שהרב מלמד אותנו במשל הזה!" בייני"ש או לא? המתנדב שאיתי היה שמיניסט. בכל זאת, צריך לעשות קצת יח"צנות לישיבה. מסכנה הבת שירות שצריכה להקשיב לנו... איך היא אמרה שקוראים לה? רחל?
"אסור להתייאש. לייאוש אין מקום – אם אתה מיואש, סימן שלא ניסית מספיק. כשאדם חופר באר, הוא לא יודע מתי הוא ימצא מים, אם בכלל. אבל אצלנו – אצלנו בפנים תמיד יש מים, יש תורה, יש אלוקות! ואפשר למצוא את המים האלה. אולי מחר, אולי מחרתיים, ואולי עוד עשרים שנה. ואם באמצע תמצא מים לא טובים – זה יותר מייאש, נכון? "כמעט הצלחתי ובסוף נפלתי", מי לא מכיר את התחושה הזאת? אבל מי שבשלב הזה יפסיק לנסות – הוא טיפש! בכל מקרה צריך לחפור ולחפור, ובסוף נגיע למטרה!"
"באמת חפרן הרב הזה..." השמיניסט הסתכל עליי, מיואש. אולי לא הייתי צריך ליפול עליו ככה באמצע החופש. לעומתו, הבת שירות הזאת – רחל, נראה לי – נראתה די מרותקת. "רגע, באיזה הקשר הרב קוק אומר את זה בכלל?", שאלה. "האמת, בכלל בקשר לציונות, ואיך להתייחס אליה. דור הגאולה, וכאלה." – "אתה יודע, אתה מדבר ממש יפה. אולי תעביר לחבר'ה שלי בסניף בפניאל איזה שיחה? אני רחל, הקומונרית החדשה." – "וואלה? אני גר בפניאל! מוזר שלא ראיתי אותך עד היום... אני סוגר יותר מדי שבתות מחוץ לבית..." – " אז אתה תעביר או לא? שיחת ערב שבת?" האמת, שקצת התלבטתי. עד שאני בבית שאני אעביר שיחה? אבל לעיניים האלה לא הייתי מסוגל לסרב. אחח, איזה עיניים. "אממ.. בכיף, למה לא? קחי את המספר שלי".
_________
מעולם לא הייתה קשה עליי כל כך הכתיבה. ומעולם, מעולם לא הייתה היא כה קלה. הנפש שותתת מילותיה, אינני צריך להתאמץ בכדי לבטא את תחושותיי.
אך מעולם, מעולם, לא היו תחושות אלה כה כואבות.
"היית לי פעם נערה". והנייר לח מדמעותיי.
_________
"רגע, לא הבנתי. אתה אומר שברגע שאני אמצא בעצמי איזה נקודה טובה, למרות שהיא תהיה טובה ממש קצת, ובעצם היא מלאה כוונות רעות ודברים רעים – אני אהפוך להיות צדיקה?" שאלה אחת מהבנות בשיחה שהעברתי לחב"ב. "נו, אז למה את סתם אומרת שלא הבנת? הבנת מצויין!", צחקתי, "זה בדיוק העניין שר' נחמן מגלה לנו. גם אם אנחנו מדוכאים לגמרי, וחושבים שאנחנו רשעים גמורים וכבר אין לנו תקנה, אנחנו חייבים לדון את עצמנו לכף זכות! ואני לא מתכוון, שבגלל שיש בנו איזה נקודה טובה אנחנו כבר לא צריכים לעשות יותר כלום. אבל הידיעה שיש בי עוד משהו טוב, שאני עוד שייך בתורה, שאני קשור לריבונו של עולם, זה יחייה אותי – וככה אני אוכל לחזור בתשובה! ולא שאני אגיד לעצמי – "אני כזה רשע, אין לי עוד שום תקווה... עדיף שאני אמשיך לחטוא וזהו." אם נמצא בעצמנו משהו טוב – נוכל לשמוח שוב, ולרצות להתקרב יותר אל עצמנו, להתקרב אל ה'", הסתכלתי מה השעה. "והלוואי ובאמת נצליח. שבת שלום".
כולם התחילו לצאת, ורחל סימנה שהיא רוצה להגיד לי משהו. "וואי, ממש תודה. זאת הייתה פשוט שיחה מצויינת!" – "כן, אבל חשבתי שאמרתי לך בטלפון שאני רוצה לדבר רק עם הבנים... את לא מבינה כמה זה הרס לי את הפאנץ' שהיו גם בנות." – "מה זה? אני שומעת יסודות שוביניסטיים?", צחקה. "תעשי לי טובה... פשוט רציתי לדבר על נושאים מסויימים..." התחלתי לגמגם, "וזה לא שייך לדבר עליהם אם יש בנות, ובטח שלא עם בנות. זה פסטנישט, אם את מבינה לאן אני חותר." – "על מה רצית לדבר?" – "נו... את יודעת" – "אני לא." – "על.. נו... את מבינה, לא? על מידת יסוד, שוב"בים, קדושה, טהרה, ברית ועוד כל מיני מילים-מכובסות כאלה. לבנות קשה להבין איך פועל המח של הבנים. אתם פשוט לא מבינות, ולא בגלל שאתן טיפשות. להפך, בגלל החוכמה שיש לכם. את לא מבינה איך אפשר להסתכל על בנות בתור... בתור, גוף. חפץ. פשוט ככה. אתם לא יודעות כמה נופלים בדברים האלה, ומה שזה עושה להם. ייאוש, דכאונות. בעצם, עדיף שלא תדעו. אני, אני לא חושב שאני צריך לדבר איתך על זה בכלל." – "אתה יודע מה? אני באמת לא מבינה אותך. אבל אתם גם לא מבינים אותנו." – "עזבי, אי אפשר להבין בנות. שמעתי פעם שרוב הבנות לא אוהבות כדורגל. איך אפשר להבין אותם בכלל?!", החלטתי להעביר את השיחה למשהו קליל יותר. בלי לשים לב התחלנו ללכת לכיוון הבית שלי. כשהגענו (מוזר, אף פעם לא הלכתי שעה וחצי מהסניף לבית שלי...), חזרנו לנושא הראשון. "יש לי רעיון. אני אנסה להסביר לך איך ההסתכלות הזאת גורמת לנו להרגיש. מה התוצאה האמיתית שלה. שתביני למה זה פוגע יותר בנו מאשר בכן. חכי פה שנייה". לא האמנתי שאני עומד לעשות את זה, אבל אני פשוט מרגיש... קרוב... קרוב לילדה הזאת. אני מרגיש שזה נכון שאני אפתח בפניה את הדלת הזאת שבי. עליתי מהר לחדר, וחזרתי עם פיסת נייר ישנה ומקופלת. "אבל את פותחת את זה רק כשתגיעי לדירה, טוב? אל תביכי אותי פה. בעצם, תקראי את זה מחר, עדיף באמצע סעודה שלישית. אז זה נכתב, לפחות בלב.
"בושה בשלוש מערכות
1.
ובכי, עצבות, דמעה בודדה,
מזמינה
חברות.
כל האהבה, נעלמת לאיטה,
ולאט,
מגבירה
מהירות.
אבוי לה, לבושה,
בן היכל.
2.
עונג הרוחות.
מסביבי
עפות
נשמות יתירות.
ורק אני,
מחכה,
מסרב להשלים עם
רוע
הגזירה.
ובסוף היא תגיע,
יחידה
נאמנה.
אבוי לה, לבושה,
בן היכל.
3.
בני היכל המתביישים!
שמחו כעת, בזו השעה,
שבה רצון ואין כעסים.
אכן זו השעה, שעת המנחה,
לחזות בשכינה
בשמחה
וברננה."
אני התחרטתי שהבאתי לה את השיר עוד באותו הרגע. אבל היא? אחרי זה, אחרי הרבה זמן, היא אמרה לי שבאמצע הסעודה שלישית, היא כבר ידעה.
_________
אחרי השיר הזה, לא ארצה לכתוב עוד לעולם. אני מרגיש מרוקן, נשמתי מפוזרת על הדף שלפניי, ואני עירום ועריה. אולי זה מספיק, השכל אומר, צריך להשאיר דברים בפנים. והנפש מצווה, והיד כותבת: "שנהיה לאחד".
_________
"מה הסגיר אותי דווקא עכשיו?"- שאלתי את מוטי, החברותא שלי, שהפגיז אותי עם שאלת "איך קוראים לה?" באמצע סדר בוקר מסובך במיוחד. "החשד הראשוני שלי היה כמובן בגלל השיחות בלילות, אבל כאן עוד דנתי לכף זכות... אין ספק שמה שהכריע זה החלומות בהקיץ שלך. פעם היית יותר מרוכז. עכשיו אתה בעננים כל רגע... ולא סתם חולם, חולם עם חיוך של אושר על הפנים, כמו ילד. אז איך קוראים לה?"
"נו טוב... קוראים לה רחל. קומונרית אצלנו ביישוב, אבל שנת שירות שנייה. שנתיים מתחתינו, קיצור. אנחנו כבר מדברים איזה חצי שנה בערך." – "חצי שנה ו... 'מדברים'? במה אתה מתבייש בדיוק, אה? אתם ביחד או לא?". כמו בגמרא, ככה בחיים. תמיד מוטי עולה על הנקודה המרכזית מייד, ומשאיר אותי שותק, מהורהר. אנחנו ביחד? אנחנו יוצאים? "נפגשים"? מה אנחנו?
"טוב, למה אתה מתפזר?" – התחמקתי מהשאלה של מוטי. "תפתח, תפתח ת'רשב"א".
"מה אנחנו?" כתבתי, עדיין מתלבט אם באמת לשלוח את ההודעה. החלטתי בהינף אצבע, וחיכיתי לתשובה בקוצר רוח. שאלה קשה, "מה אנחנו", חשבתי. אבל השאלה הקשה באמת היא מה אני רוצה שנהיה. מצד אחד, אני כבר לא ילד. אני יודע איך אני "רואה את שולחן השבת שלי", למרבה הבנאליות והקיטשיות. חבר'ה מהשיעור כבר מתחילים לצאת, ואפילו בחברים מהשבט יש איזה שני מאורסים. אבל מצד שני... יש לי כזה קשר טוב עם רחל. קשר טבעי. אף פעם לא ניסינו למצוא לו הגדרה. הגדרה, אמרו לי פעם, היא מלשון גָדֵר – גבול. הגבול הוא מגביל. אם אנחנו מגדירים דבר מסויים אנו אומרים מה הוא לא, בה במידה שאנו אומרים מה הוא כן. זו הסיבה שאי אפשר להגדיר את אלוהים. ואולי זו גם הסיבה שאני לא רוצה להגדיר, להגביל, את הקשר שלי ושל רחל.
"מה אתה רוצה שנהיה?... מצברוח מהורהר אה?" שאלה רחל בהודעה משלה. "אני רוצה שנחליט. אנחנו צריכים להחליט?... מהורהר לגמרי :)", שלחתי. אחרי שתי דקות הגיע הצלצול. היא בטח מתקשרת מהבית, ניחמתי את עצמי ברגע של קמצנות טהורה.
"היי. מה קורה איתך? רוצה לשתף?", היא פתחה. ושיתפתי, מנסה לעקוף את כל המוקשים. "אולי באמת כדאי שלא נחליט. שנמשיך בטבעיות. מה הבעיה?" אמרתי, ומולי הייתה רק שתיקה רועמת. אפשר היה לשמוע אותה חושבת. "אולי יש בעיה אחת", היא אמרה, כמעט בלחישה. "אני אוהבת אותך."
תורי היה לשתוק. לחשוב. "את צודקת. אני עצמי לא יכלתי לנסח את זה יותר טוב." עצרתי, וכאן גם אני כמעט לחשתי. "שאלתי מה אנחנו. אנחנו אוהבים. אני אוהב אותך, רחל." ושתקנו ביחד.
אחרי זה, אחרי הרבה זמן, היא שאלה אותי למה לא כתבתי אף שיר על הלילה ההוא. הסברתי לה, שאת העצב קשה לי לכתוב, אבל את האושר אני פשוט לא מסוגל לצייר במילים.
_________
איפה את? אני חייב לדבר עם מישהו. אני מרגיש משוגע. אני חייב לדבר איתך. התקשרתי והתקשרתי, אבל את לא עונה. את בטח מתעצבנת, את הרי שונאת שיש לך שיחות שלא נענו.
משוגע, הם קראו לי. ואני? "נהי בכי תמרורים", כך כתבתי.
_________
"סבבה, אז עוד עשר דקות את מגיעה? אני אבוא לאסוף אותך מהצומת. ביי." מעניין מה היא רוצה. אנחנו כבר מעל שנה ביחד, ועדיין לא שמעתי אותה כל כך... כל כך שונה... כמו ששמעתי אותה לפני שעה, שהיא התקשרה להגיד לי ש"אנחנו צריכים לדבר". שנינו יודעים שזה לא ייגמר טוב, ושנינו יודעים גם מה הוביל לזה.
בערך לפני שבועיים, רחל התחילה ללמוד באוניברסיטה. וקשה לה. נפגשנו, והיא סיפרה לי. היא לא יודעת אם זה המקצוע שמתאים לה, היא לא יודעת אם זה המקום שמתאים לה, והחברה החילונית פתאום, וההורים שלה, והחברות שהיא כבר לא בקשר איתם, ועוד, ועוד... אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהיא התפרקה לפניי ככה. התנפצה לרסיסים. היא הייתה כל כך חלשה, כל כך מרוסקת, מותשת, ואני אפילו לא הצלחתי להבין את הסיבה האמיתית. את הסיבה לכל הסיבות האלה. ממתי כל הדברים האלה מציקים לה?
היא ממש התחילה לבכות. לא ידעתי מה להגיד. לא ידעתי איך לנחם אותה. איך להסביר לה שזה כלום, פשוט כלום אחד גדול. אבל ידעתי מה אני צריך לעשות. חשבתי שאני יודע מה אני צריך לעשות.
חיבקתי אותה.
וזה הרגיש כל כך נכון, כל כך אמיתי. אני חיבקתי אותה, היא חיבקה אותי, ולא היה שום עולם מסביבנו. לא היה כלום.
מאז לא דיברנו.
כמה הצטערתי על החיבוק הטוב הזה. הבנתי שזהו. ההרגשה המפחידה הזאת שקיננה בי מתחילת הקשר שלנו – ההרגשה הזאת שצועקת ש'אני מאבד את עצמי', שאני מקריב את הרצונות ואת האידיאלים שלי בשביל הנאה רגעית מטופשת, ההרגשה הזאת צדקה. זה לא הייתי אני. אני, הזה שלומד כבר שנים בישיבה, שחושב שהוא משנה משהו בתוכו, שהתורה משפיעה עליו, מתנהג כמו אותו תיכוניסט מטומטם שהוא היה. זה לא אני. אני סתם פוגע בעצמי. אני סתם פוגע בה. זה לא מגיע לה. יש לה נפש כזאת טהורה, רגישה. ואני לוקח אותה והורס אותה בחיבוק אכזרי.
נראה לי שכדאי שנחתוך, כך חשבתי. חשבתי את זה, ופחדתי לחשוב.
אספתי אותה מהצומת, שותק. גם היא שתקה. היא ראתה שאני מסתובב, ונוסע בכיוון שממנו היא הגיעה. "לאיפה נוסעים?", שאלה. ושתקתי, פוחד. עצרתי ליד תחנת אוטובוס, וירדנו, יושבים בתחנה. "תקשיבי... אני קצת... מאבד את עצמי", לחשתי. "על זה רציתי לדבר איתך", היא אמרה בחשש. "נראה לי שאנחנו צריכים... שאני צריכה... להתבגר קצת, לחשוב". "לבד", אמרנו ביחד, והאירוניה חוגגת. "לבד", היא סיכמה, מסתכלת רחוק. "לבד", חשבתי, והיא סגרה את הדלת מאחוריה, הולכת לבדה.
בשבוע הראשון חזרתי לישיבה, וניסיתי להתנהג כרגיל, וללמוד כאילו כלום לא קרה. לא הצלחתי. בשבוע השני כבר חזרתי לבית, "חולה", והייתי עסוק בעיקר בלהסתכל על השם שלה בספר טלפונים בסלולרי. בשבוע השלישי כתבתי לה. כתבתי לה, שאני מצטער. שעכשיו הבנתי. הקשר ביננו לא גורם לי לאבד את עצמי, הוא גורם לי לבנות את עצמי מחדש. בעצם, הוא לא גורם לי לבנות את עצמי מחדש. הוא גורם לי לבנות אותנו. כתבתי לה שאני כבר לא רוצה להיות אני, אני רוצה להיות אנחנו.
וכתבתי לה מה הרגשתי כשהיינו לבד.
ילדתי שלי
כולם כבר הלכו,
הלכו ואינם.
רק ידי הרועדת
בציפיית המטר.
וידייך שלך,
כה יפות, עדינות,
מתרחקות,
והולכות למחר.
ואמשיך בשלי,
אתקדם לבדי,
אשא על שכמי
את הכל.
בחלומי אהבתני, ילדה אהובה.
ביד מנגבת דמעה מלוחה,
אתקדם
אל עבר
האתמול.
וכתבתי לה שאני לא רוצה להרגיש לבד יותר. אני לא רוצה שאת תרגישי לבד יותר. אני אוהב אותך.
שמתי בדואר, וחיכיתי.
אחרי שבוע הגיעה ההודעה. "אני מוכנה", זה הכל. נפגשנו עוד באותו היום. "התגעגעתי", אמרתי לה. "גם אני. אני חושבת שהבנתי משהו בזמן הזה. הבנתי שהנפילה שהייתה לנו, לא הייתה מקרית. אני לא חושבת שנפלנו", היא אמרה, "אני חושבת שאנחנו מתקרבים לפסגה, אבל דילגנו על שלב. אני ואתה צריכים להפוך לאנחנו", היא ניגבה את עיניה, והסתכלה בעיניי, מתבוננת בנפשי כמו שרק היא יודעת. "את מתכוונת למה שאני חושב שאת מתכוונת? למה שהתכוונתי במכתב?" חייכתי, מבוייש. "כן... לגמרי כן", כך אמרה.
תאמינו לי, דיברנו עוד שעתיים לפחות, ואני לא זוכר אפילו מילה אחת אחרי זה.
קבענו להיפגש רק כמה ימים אחרי זה. ובינתיים לא הפסקנו לרגע לדבר בטלפון. היא סיפרה לי איך היא רמזה להורים שלה, כמו שסיכמנו. שהיא שאלה אותם אם יש להם איזה ערב פנוי לארח שבוע הבא. וכשהם שאלו למה, היא רק חייכה. הם הבינו. אני סיפרתי לה שאמרתי להורים שלי שיקנו איזה יין משובח. כשהם שאלו למה, אני רק חייכתי. הם הבינו.
בדרך לפגישה עצרתי בשוק, באסטה של פרחים, של עופר. הוא בטח יתפלא לראות אותי לא ביום שישי, בלי הריח של החלות מהמאפייה ליד. "עופר, תביא לי שושן צחור. אחד". השארתי טיפ נדיב. עופר צחק, ואיחל לי שיהיה במזל, ילד.
שמתי את הפרח, לבדו, בבאגז'. חיכיתי לה איפה שקבענו. היא צריכה לבוא עם האוטו, ומשם ניסע עם האוטו שלי. יש מקום מהמם, משקיף על כל העיר העתיקה והר הבית. רצינו לבנות חורבה מחורבותיה. להעלות אותה על ראש שמחתנו.
אני לא מפסיק להסתכל בשעון. היא מאחרת. היא תמיד נסעה לאט. עשר דקות, עשרים דקות. הפלאפון שלה מכובה.
עברה כבר שעה. ניסיתי לתפוס את הבית שלה. ממתינה. היא מאחרת כבר כמעט בשעה וחצי.
פתחתי רדיו, יש חדשות.
"גלי צה"ל, השעה תשע, והנה החדשות, ותחילה עיקרן. בתאונה קטלנית לפני כשעה, נהרגה צעירה כבת עשרים. הודעה נמסרה למשפחתה. המשבר בבורסה האמריקאית..."
סגרתי את הרדיו, הטלפון צלצל. הבית שלה. אמא שלה.
"אסף..." היא לחשה, ממררת בבכי. "אסף... רחל."
_________
שיר אהבה
"קול ברמה נשמע,
נהי בכי תמרורים."
היית לי פעם נערה.
ונדמה,
כי חשבנו ביחד,
שהיינו שלם.
אולי זה נקרא אהבה.
איך צחקנו, בכינו, רצינו, היינו.
את זוכרת, נערה?
את זוכרת איך דמיינו שנתאחד לעולם?
שנהיה לאחד.
אולי זה נקרא אהבה
.
נערה,
התסכימי להיות לאישה?
הנשמח כחתן וכלה?
אחת שאלתי,
ודממת.
והיית, לאבן
קרה.
שושן צחור, בודד,
נח על קברך.
תגובות
הכתיבה שנוגעת במיתרים הכי עדינים ועמוקים בנפש, העלילה,
הכאב, השירים, הכל.
תודה לך, אני עם דמעות.
הכנסת רגש, כאב ואהבה טהורה במילים שזה פשוט מיוחד.
שירה.
ברכה והצלחה בהמשך. מצפים לפנינים נוספות ממך! ;-)
זה פשוט עושה לבכות.
מדהים.
זה קצת מוזר לי עכשיו להגיב ליצירה עצמה, אבל אהבתי מאוד את השילוב בין הסיפורת לשירה.
ואין לי הערות. באמת שזה מדהים.
תודה.
יש לך כישרון כזה להעביר המון המון רגש וכנות במילים.
אין את זה להרבה יוצרים.יש לך משהו קוסם במילים, בתוכן, בכתיבה.
רק שתדע שאני חוזרת לזה שוב ושוב.
[מצטערת שאין לי תגובה יותר מועילה.]
שירה.
חזק. מאד.
ומחזק.
ולי אין מילים.
הדיאלוגים נראים אמינים, אבל המעברים מהירים מידי,
אם לא פרק אחד ארוך בהרבה אז כמה פרקים בודדים.
כמו שאמרו מעניין השילוב שלך של שירה ופרוזה.
רק קצת הפריע לי הקטע של הנפילה... כאילו יש איזה תחושה שנבנה פה קשר על בסיס בעייתי במקצת... סתם לתשומת ליבך.
זה מבוסס על משו אמיתי ?!
אמאלה. פשוט מושלם.
איזה כתיבה, איזה עלילה...
אינלי מילים.
פשוט ב"הצלחה.
זה סיפור רגשי מאוד, שבאמת נתתי בו הרבה מהלב והנשמה שלי.
כל כך שמחתי לראות את כל התגובות האלה :) תודה!
ובקשר לשאלות השונות -
זה לא מבוסס על סיפור אמיתי. (וטוב שכך(?) מעניין.)
באמת רציתי לשלב פה שירים, ומדובר בשני שירים שכבר העליתי מזמן (הרבה לפני שחשבתי לכתוב סיפור), ובשיר חד חדש, שמשלים את הסיפור - השיר האחרון. (מה אתם אומרים, להעלות אותו גם בתור שיר בודד?)
שמתי לב לזה שהעלילה קצת רצה, אבל לדעתי זה חלק מהיופי של השילוב בין העלילה המהירה לשירה האיטית.
אשמח לשמוע את דעתכם בעוד כמה נקודות, לדוגמא - ניסיתי שבכל קטע יבינו בערך מתי זה קורה מבחינת הקשר שלהם, בלי להתחיל "לסבך" את הסיפור עם תאריכים. הבינו?
ועוד משהו, איך היו הדיאלוגים? ולא (רק) מבחינת אמינות, אלא יהאם הם היום מסורבלים מדי, לא מובנים, ידעו מי אומר מה וכאלה?
תודה רבה!
אני שמח שריגשתי אותכם, אבל תדעו שריגשתם גם אותי לא פחות!
בהצלחה לכולנו.
אסף.
2. עלילה בנויה היטב ואיני רוצה להכביר במילים על מה שכתבו לפניי...
3. הבינו מה קורה מבחינת העלילה- מי אומר מבה ואין צורך בתאריכים לדעתי.
הדיאלוגים היו נהדרים!
האחרון מצמרר ביותר ........וכל מילה נוספת- תקלקל.
לך בכוחך זה!
בהצלחה רבה!
2. עלילה בנויה היטב ואיני רוצה להכביר במילים על מה שכתבו לפניי...
3. הבינו מה קורה מבחינת העלילה- מי אומר מבה ואין צורך בתאריכים לדעתי.
הדיאלוגים היו נהדרים!
האחרון מצמרר ביותר ........וכל מילה נוספת- תקלקל.
לך בכוחך זה!
בהצלחה רבה!
את האמת? בהתחלה השילוב של שירה ופרוזה היה טיפה יותר מדי, היה קצת קשה להתרגל. אבל בקריאה חוזרת ומעמיקה יותר גילתי שיש בזה משהו מאוד יפה ומקורי, שכוייח.
בקטע הראשון בסיפור לענ"ד היית צריך לכתוב שזה פרולוג.
[הקטע הראשון ז"א שלשת השורות הראשונות.]
דיאלוגים ותאריכים: דווקא היה קל להבין זאת משום שהספת הרבה רקע.
(הכנסת לשם את השם שלך לרגע חשבתי שזה אמיתי..)
תמשיך לכתוב, הכתיבה שלך מיוחדת.
ב"הצלחה:)
באמת באמת תודה.
-ניצוץ אלוקי (ה-דוסה לשעבר:))-
יש לך את זה. ממש.
הדיאלוגים בנויים היטב, השילוב של פרוזה ושירה מצויין לטעמי,
הזמנים ברורים לחלוטין וזמנים רק יסרבלו הכל.
בהצלחה רבה!
אני חושב שהבינו את הרצף של העלילה גם בלי תאריכים. אני לפחות. הדיאלוגים היו נהדרים וברורים. מרגשים לקריאה.
מאוד נהניתי מסגנון הכתיבה שלך. חלק, נקי וברור.
יישר כח גדול!
מצפים לפנינים נוספות פרי עטך.
עלה/י והצלח/י!!
הרבה זמן לא ראיתי פה סיפור טוב כ"כ, מובנה כ"כ, עם המון רגש.
השילוב של הפרוזה והשירה היה הדובדבן שבקצפת מבחינתי.
דווקא בגלל המהירות של הפרוזה, השירה הייתה שם להרגיע, ליצוק רגש, תחושות, את המחשבות שלו מעבר...
לא יודעת איך להגיב, באמת. היה לי דמעות, עשית את זה בצורה חכמה, רגישה, חמה.
השירים שלך מיוחדים, תמיד טענתי. והכתיבה? עושה לי חשק לבוא אלייך, לפתוח את המגירה ולקרוא ולקרוא ולקרוא, ולהיטמע בים הרגש שם.
מזמן לא כתבתי פה תגובה, ובטח שלא כזאתי.
ריגשת.
תמשיך לכתוב, וכמובן, תמשיך לשתף ולהעלות.
שמחתי להיות בין הקוראים של הסיפור הזה.
תודה לך.
אבל אני מניח שאמא שלך תכיר את ארוסך עוד לפני שתודיעו לכולם.
הסיפור לא עובר על כל רגע ושלב בקשר שלהם.
ושוב תודה על התגובות.
אשמח אם תתייחסו לשאלות שלי.
קודם כל-כבר אמרתי שהסיפור פשוט מדהים(ואני חשה צורך לחזור עלזה שנית...:)
לגבי השאלות:לדעתי השילוב של השירים ממש העשיר את הסיפור והוסיף זווית מרתקת של הצצה לתןך הנפש של הגיבור.גם הדיאלוגים בעיני היו טובים מאוד ואמינים.לגבי הזמנים-לדעתי היה מספיק מובן ונראלי תאריכים סתם יסרבלו את הזרימה הטבעית של הסיפור,אבל אולי אחרים דווקא כן יעדיפו... בקיצור-בעיני זה מושלם!!!(חוץ מהעניין שכבר העליתי בתגובה הקודמת,ואשמח לקבל התיחסותך לגביו...אבל מבחינת כתיבה-מושלם!!)
(אבל אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו כמה סיפורים יש על כל אחד שנהרג בכלל, ובייחוד מתאונות דרכים - שהורגות הכי הרבה אנשים.)
באמת, היה עדיף שלא תהיה "נפילה", אבל הרבה פעמים הפרידה הזמנית - שבמקרה הזה היא תוצאה מהנפילה, מובילה להחלטות החשובות.
היה נראה לי שהקשר שלהם כבר עמוק מאוד, ש"נגיעה" חייבת להיות ההתפתחות הבאה, הקירבה הבאה. ואם זה לא יהיה ב"עלייה", זה יהיה ב"נפילה".
ו"רננוש"- סליחה שהרגתי אותה. אבל אלה החיים.
בכלל נהניתי מהחידוש הזה שאני לבד והיא לבד נהיים "אנחנו".
זה כל כך מרגש וכתוב בצורה בלתי נשכחת....
הרבה הרבה הצלחה בהמשך!
תמשיך להשתמש בכשרונותיך בדרך ה'
והוא יאיר לך את הדרך בהמשך!
ריגשת עד קצות האצבעות!
למה הרגת אותה?! אתה לא נורמאלי!
באמת, סיפור מרתק, נוגע ללב ועצוב כ"כ!!
כתוב מעולה וכואב.. וואו.
רק בפעם השניה הבנתי מה בעצם קרה. בשתי הפסקאות הראשונות זה ממש הפריע (לפחות לי) והיו פסקאות שהדיבור המהיר הוסיף.
שכויי'ח! מדהים!
אודה על תגובה
ארגמן - א. קיבלתי. ב. (זה לא היה מספיק הפתעה שהיא מתה בסוף?)
והשנייה-עם-השם-באנגלית-שלא-הבנתי - מסכים שיש בעיה. אני לא חושב שהקשר שלהם היה לא בסדר, בסך הכל הוא היה "מוכוון מטרה", והם כבר לא היו ילדים בני 16 (אלא ילדים בני 20 שמי מרשה להם להתחתן, לעזאזל? שאלה אחרת ולא קשורה.), אבל בגלל שהם לא ידעו להתקדם בקצב נכון - הם נפלו, והנגיעה, לענ"ד, אכן מוצגת כנפילה.
כמשהו שאולי כזה ב"קטנה" לא משהו רציני לא נורה היה קורה ויקרה ואנו נמשיך הלה לא קרה כלום
פשוט ככה.
אבל, העלילה, הו העלילה.
מה שמתואר פה הוא בחור שנפגש עם בחורה נופלים קצת, מחליטים להתחתן, היא מתה, קאט.
זה לא זה, אי אפשר ששנייה אחרי הכאב של הפרידה הם כבר יחליטו להתחתן, זה לא הולך, זה צריך להימרח על כמה פרטים, צריך לקרות משהו שייגרום להם להחליט להתחתן, אם כל העניין הוא "נפרדנו חזרנו" זה חסר עומק.
אם היית מתאר סיפור של אושר שבסופו היא מתה זה היה טוב, אבל מה שתואר פה זה סיפור קצת מסובך שבסופו היא מתה,זה כבר לא עושה את זה.
לסיכום:
א. העלילה חייבת להיות ארוכה יותר.
ב. צריך לקרות משהו שייגרום להם לשנות השקפה.
ג. צריך לבחור אופי לסיפור. או עצוב ובסוף שמח או שמח ובסוף עצוב, משולב זה לא כ"כ הולך.
אבל איך לתכנן עלילה לומדים, הכי חשוב זה הכישרון וכזה יש לך.
בהצלחה, יש לך פוטנציאל!
בכל מקרה, קבל ח"ח, סיפור יפה מאוד
golani- לדעתי סיפור מיוחד הוא לא סתם עצוב בהתחלה, שמח בסוף או הפוך.. סיפור מיוחד זה סיפור שיכול אולי לקרות בחיים, עם מורכבויות, עליות, ירידות, קטעים של שמחה, קטעים של עצב וכו'....
בהצלחה ותמשיך לכתוב!!
א. כבר הזכרתי שהפרוזה רצה מאוד. ולכן השילוב של השירים האיטיים יוצר ריקוד נפלא, לדעתי. (אבל אכן, היו רגעים שחשבתי להאריך יותר, אולי לפרסם בשני חלקים)
ב. הפרידה עצמה גורמת להתכנסות ול"חשבון נפש". לענ"ד זה יחסית מובן.
ג. עיין בדברי המצחיקה שתח'.
לגבי המצחיקה -
דווקא בקטע הזה העלילה יותר "מנדבת" פרטים, על ההתנדבות, הפעולת ער"ש והקשר הראשוני.
בכל מקרה, לקחתי את תגובותיכם (ובלל, את כל התגובות הנפלאות כאן) לתשומת ליבי.
תודה רבה!
אסף.
לא צריך לומר, הכתיבה טובה, והבנייה עוד יותר, המקטעים.
ואחי, אתה מדבר אלי.
נגעת..פשוט נגעת.
הצלחת להכניס אותי לסיפור וכל כך חיכתי לסוף קיטשי..
למה כולם מתים אצלך בסוף?????