יצירות של גדול וקטן

זה לא שאני מאוד אוהב את הפרסומות או קורא את כולן. פשוט יש כבר עלונים והכתבות הן שוב על קבוצת ווצאפ של זוגות מעורבים ומטפלים של שדכניות או ההפך אז מה נקרא, פרסומות, שיהיה. והעיצוב הוא ידוע ומוכר, אולי תראו מעגל של רוקדים מזיעים וברקע סטנדר עם גמרא ואז זו פרסומת לישיבה חברתית-צעירה-בדרכו של הרב קוק זצ"ל או שתראו סטנדר עם גמרא וברקע מעגל של רוקדים מזיעים, ואז זו ישיבה בדרכו של הרב קוק זצ"ל – צעירה-חברתית.

אצא,
בחוץ האביב.
אולי אטייל,
אולי אתפלל
אלי טבע משתולל.
ואולי אבינהו.
אצא,
בחוץ האביב.
אולי אתחדש,
אולי אבקש
את הלב המתרגש.
ואולי אמצאהו.
אצא,
בחוץ האביב,
ובפנים רק אני.
ולא אכפת האתמול.

אֶזְכְּרָה
תְּפִלַּת הָאָדָם
הַמִּתְגַּעְגֵּעַ.

אֶזְכְּרָה
רִגְשַׁת לִבּוֹ הַמְּקַוֶּה,
עֵת טִהֵר עַצְמוֹ
בְּנָהָר דִּמְעוֹתָיו.

אֶזְכְּרָה
אֱמוּנוֹתָיו
אַהֲבוֹתָיו
חַיָּיו.

אֶזְכְּרָה - - - - -,
וְאֶהֱמָיָה.

בעיניים טרוטות,
רגליי במדבר.
והמארש מנגן מלחמה שבחוץ,
עת קולי רועם על ההר:
 
הילחם, היה לגבר!
הד עמום.
היה אתה, תחילה, להר.
 
וקולי אז נראה, ובצעקה הוא מבטיח:
אמות, בחיי, אמות
או אכבוש את ההר.
וההד צוחק לו בלאט.
כבוש עצמך, תחילה, כבוש עצמך.

פקחתי את עיניי, ופרצתי בבכי.
____________________

נסענו שנינו בדממה, אחרי שהחלטנו שהרדיו סיים את תפקידו להיום. לא היה צריך אותו, במילא המחשבות רצו בפול ווליום. אנחנו ביחד כבר יותר מחצי שנה, ועכשיו נוסעים למצפה יפהפה על המדבר וירושלים.
מעניין מה עובר לה בראש. נו, הוא הבין הבסוף את כל הרמזים, היא בטח חושבת. הרמזים שלה, הרמזים של המשפחה שלה, וכמובן גם את הדרישה המפורשת של אמא

אופק מתרחק,
בתמונה נעלמת,
ילד נזכר
ועבר מאושר.

גוונים של אדום,
כתום ששוקע,
מחר
הוא כבר ילד גדול.

הבט בחשיכה,
תמונה מבטיחה.
בוא יבוא
נצנוצה של זריחה.

תמונה משקרת.
העתיד בעבר כה פשוט.

אצייר לך השמש,
מבטיח הילד.
בית גדול, על דונם או חצי,
מכונית מהירה של חברה מפוארת.

אני לא מבין,
לא רוצה לראות,
ממשיך, ובונה ארמונות.
איזה כיף.

[ניסיתי כבר לקפוץ,
ניסיתי כבר לרצות.
ניסיתי להיות אמיתי,
למלא את הרגע,
לחיות את עצמי.]

ארמונות כה יפים,
תחת השמיכה הרכה.
והארמונות יתמוטטו,
עם הדמעה הראשונה.

ארמונות מנייר,
בניתי היום,
ואבנה, גם
מחר.


_____
כנראה.

ציצית מתנפנפת על
חבל כביסה.
בגדי צבעונים של
אישה כה יפה.
מחשבות של ילד, שצועק
לחיבוק ונשיקה.

כולם ישנים, והילד באוטו
מסביב לשכונה.
איזה בנאי ברקע, ששר על
אבא, ובית, אהבה עצובה.

מחשבות בווליום כזה,
שמרקיע שחקים,
מחשבות כואבות,
מטרידות,
גורמות לילד לנגב
את עיניו.

הילד חוזר לבית, למיטה.
המחשבות כואבות, אבל
לאט
נעלמות.
עכשיו

כולם כבר הלכו,
הלכו ואינם.
רק ידי הרועדת
בציפיית המטר.

וידייך שלך,
כה יפות, עדינות,
מתרחקות,
והולכות למחר.

ואמשיך בשלי,
אתקדם לבדי,
אשא על שכמי
את הכל.

בחלומי אהבתני, ילדה אהובה.

ביד מנגבת דמעה מלוחה,
אתקדם
אל עבר
האתמול.

בדמעה נקווית,
ובנשמה נכווית,
אינני רוצה.

בפה מדבר
ובנשמה נאלמת,
בעין מסתכלת
ובנשמה עיוורת,
ביד רועדת
ובנשמה נידמת,
אינני רוצה.

בדמעה נקווית,
ובנשמה נכווית,
רוצה לרצות אני.

[בחיוך ניצת
ובנשמה בוערת,
בלב נפתח
ובנשמה מתפרצת,
רוצה לרצות אני.]

משוך עבדך אל רצונך.

בקרוב.

ונשמנו ביחד,
נאחזנו ברגע,
סונוורנו אל מול
פני הסערה.

והנה, אך ברגע,
והרוח - סופה,
ובדמעה מבוישת, נפרד לשלום.

למה רק בשירים
מותר
לחלום?

נו, קדימה, הרי אתה ודאי זוכר,
רק אתמול ראיתי אותך - את נשמתך סוגר,
ועכשיו - מה?
אסף - שתדע, אין כבר דבר חזרה.
ולפעמים אי אפשר כבר - לחזור בתשובה.
אתה מאחר,
לבך, לא בוער.
אומרים שאפשר הכל - בכח רצון,
רק אתמול ראיתי אותך - לא רוצה ניצחון,
ועכשיו - מה?
אסף - שתדע, הכל אבד ואין עתיד,
האם שווה להילחם בשביל להפסיד?
לשנינו זה הרי ברור,
במלחמה הפסדת - ואתה

לכבוד יום הזיכרון תשס"ט
"התקלות",
הוא צעק, "תחזרו חזרה",
אך מתוך היריות, ההמולה,
קולו לא נשמע.
והם רצו, נסוגו,
עוד כדור, עוד שריקה,
עוד אחד מאיתנו - נפל ונגדע.
"חובש",
הוא זעק, ידע שנגמר,
היה זהו יוני - חברו היקר.
הוא הבין - הוא ראה
בינת ג'בל הארורה
את חברו היא לקחה.
יוני, זה יוני
הבלורית היפה,
החיוך התמידי,
והצרור בריאה.
וידו

לזכר אייל צבי ז"ל
אפילו חיבוק אני כבר לא יכול להעניק.
אפילו מחשבה אני כבר לא מסוגל לחשוב.
אפילו נשימה אחת - אני כבר לא יכול לנשום.
איך אני יכול לחבק, כשאתה לא כאן?
איך אני יכול לחשוב, כשאתה לא כאן?
איך אני יכול לנשום, כשאתה - לא?
ולאהוב?
למה הלכת ממני, בלי להגיד שלום?
למה החלטת שמספיק - ואין עוד סיבה?
למה לא אמרת, לא דיברת - לא הקשבנו?
מתי בפעם האחרונה, דיברתי

גם כי אלך בגיא צלמוות
(גם אם נפשי סובלת וזועקת,
גם כשהארובה שורפת,
גם כשהכל מסביבי שחור,
אתה לי טיפת האור.)
לא אירא רע
(לא אגדע את האמונה,
לא, גם לא בטרבלינקה,
לא אפסיק לקוות,
תמיד אלחש תפילות.)
כי אתה עמדי
(כי תמיד אתה שם
בכל מקום, בכל זמן,
כי אתה תקוותי, מעוזי, מבטחי,
כי אתה עמדי.)

מִדְבָּר.
לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי,
לוּ צֶלַע הַר,
לוּ חֵלֶק.
מִדְבָּר.
זוֹכֶרֶת שָׁלֵם שֶׁנִּשְׁבַּר,
לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי,
לֹא הָיִיתִי שָׁלֵם מִיָּמַי.
מִדְבָּר.
כִּי קָשֶׁה וְכִי חַם. כִּי אֱמֶת.
אֶתֵּן לָךְ מִדְבָּר בְּבַקְבּוּק מִזְּכוּכִית
שֶׁתִּשְׁבְּרִי אוֹתִי לְאֶלֶף רְסִיסַי
לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי.

קָּרְבִינִי בְּיָדַיִם

ראיתי אדם
ועל ברכיו
אהבה.
זקן בפניו
(כי לא התגלח),
שאריות הבדידות בבגדיו,
ובעיניו דמעה.
(יש לו אלרגיה לאהבה).
ובלילה ישן האדם,
והחתולה ברחה.
בדידות.

 
רעש
של התבודדות.
ומסביבך הכל צועק
הוד
ואתה מנגד.
 
ולו רק תקשיב, תדע
שהכל אומר
פשטות,
אבל אתה אינך אומר דבר,
אתה אינך.
 
ורק
כשהכל שותק
בדידות,
אתה גם,
אתה גם יכול להיות ---
מדבר.
 
______________________
 
 
חושך.
את יודעת,יכול להיות כאן חשוך מאוד.
סיפרו לי שככה זה בשעות האלה, אבל עד שלא

"יעקב אבינו לא מת" (תענית ה' ע"ב)
גם גפרור
שמדליק מדורות,
פעמים שנכבה.
 
והמדורות,
מעמעמות בלחישה את אִשן.
יודעות,
הגפרור כבר סיים
להצית את ליבן.
 
והדמעה על לחיי
מכבה את
האש.
וראיתי אותי שזועק,
איך בראת
אין מתוך יש?
 
ואני התשובה.
 
המדליק נר מנר,
זה נהנה
וזה,
לעולם לא כבה.
 
_______________

- - -
איי, איי, איי
איי...
רעוא.
כשהנפש מקיפה
את הגוף.
אהבה.
כשהנפש מחפשת
את עצמה.
געגוע.
כשהנפש חסירה
נשמתה.
רעוא דרעוין.
ללמוד איך אוהבים,
להתאמן בגעגוע.
לרצות
בלי לחשוב
בלי מילים
בלי מנגינה.
להרגיש
עם ניגון של נפש
חסירה,
משתלמת.
איי, איי, איי
איי,
- - - - -

אם אתם רוצים לדעת מה אני חושב,
תשאלו אותי
איפה אני נמצא.

אם אתם רוצים לדעת מה אני עושה,
תשאלו אותי
איפה אני נמצא.

אם אתם רוצים לדעת איך אני מרגיש,
תשאלו אותי
איפה אני נמצא.

אם אתם רוצים לדעת
מי אני
אז בבקשה, בבקשה
אל תשאלו אותי
איפה אני נמצא.

רק כדי שלא אצטרך להגיד, לשקר,
שאני
בבית.


___________
סליחה

רגע.
רק רגע אחד.
בין רגע הגיע,
בין רגע חלף.

עיניים כחולות
נפגשות עם דמעה,
בין עשרות אנשים
הם לבד.

עיניים כחולות
נפגשות עם דמעה,
ואולי זה נגמר
ואולי זה בכלל לא היה.

רגע.
רק רגע אחד.
שלרגע הגיע,
וברגע חלף.

דמעה מחפשת
עיניים כחולות.

לצורך הסיפר, אתייחס לנחלים שעל כביש 90 (לאורך ים המלח) כך: קבוצה צפונית: אוג, דרג'ה, קומראן (נחל סנפלינג). יותר דרומה: רחף (נחל סנפלינג)ומשמר. והקבוצה הדרומית: המלונות ועין בוקק. מקוה שאתם כבר מכירים את האיזור - ואם לא, צאו לטיול!)
__________________

"שתי פתקאות" - סיפור חיים בגוף ראשון

כשלא הולך, אז לא הולך. הסתכלתי בשעון, ומייד הצטערתי על זה. מה זה עוזר לי לדעת שאני מתייבש

1.
ובכי, עצבות, דמעה בודדה,
מזמינה
חברות.

כל האהבה, נעלמת לאיטה,
ולאט,
מגבירה
מהירות.

אבוי לה, לבושה,
בן היכל.

2.
עונג הרוחות.
מסביבי
עפות
נשמות יתירות.
ורק אני,
מחכה,
מסרב להשלים עם
רוע
הגזירה.

ובסוף היא תגיע,
יחידה
נאמנה.

אבוי לה, לבושה,
בן היכל.

3.
בני היכל

אנשים באושרם
לא מרגישים בחסרונם,
רואים מעכשיו אל היום
בלי התבוננות על העבר,
או מחשבה על המחר.

לא מודאגים,
צוחקים,
נהנים
מחייכים,
וחוטאים.

ושמא בי הטעות?
יקונן הספק בליבי
עד היום בו אמות.

לכבוד יום ירושלים - שיר הנאמר על המדרגות בירידה לכותל מהרובע היהודי.

יורד אני עכשיו,
במעלות המובילות אל העבר,
ובכל מדרגה אני מרגיש,
שאני קצת פחות נשבר.

ועם כל צעד -
מתגבר על יצרים,
שוכח ייסורים,
חוזר לאלוקים.

כולנו, ביחד, יורדים כעת,
במעלות המובילות אל העבר,
ובכל מדרגה העם יודע,
שקצת יותר אפשר.

ועם כל צעד -
מתגברים על מכשולים,
שוכחים

לא לקרוא במנגינה של השיר המוכר..
אלוקים שלי, רציתי שתדע...
אני לא חולם יותר מתוך שינה.
אולי כדאי שתעזוב אותי,
אני לא ממלא את שליחותי.
 
שמעתי עליך כל כך הרבה,
ואני לא יודע מה אתה רוצה.
אין לי סיבה יותר לצחוק,
טעם החטא מדי מתוק...
 
אמרתם
אפשר להתגבר
תלמד ותתבגר
לא יכול יותר!
 
ונדמה שהייתה תמצית תקווה,
הרי שהיא נסעה איתה,
הים

טענת שבשבילי, תמיד אתה כאן,
ופחדתי אותך, להעמיד למבחן.
אבל עכשיו, אין לי ברירה,
כשעצוב ובודד - זה נורא.
התקרבתי אליך מתוך הצרה,
עמדתי מולך בבהלה.
אני זוכר את עיניך באותה השעה,
שמאל מרחקת - ימין מזמינה.
רק שפתיי נעו וקולי לא נשמע,
מדבריי התעלמת, ללא מחשבה.
ואני מבולבל, מחכה לתשובה,
מבין, שכבר לא יהיה כבתחילה.
צער, כעס, עצבות, אכזבה...
אבא - עד מתי

דַּע יכולותיך,
יָכוֹל אַתָּה עַד מְאֹד.
 
הָרֵם מַבָּטְךָ.
לֹא אֲלֵיהֶם,
לֹא בהנהונים רְצוֹנְךָ.
הָרֵם מַבָּטְךָ
מֵעֲלֵיהֶם,
הָרֵם עַצְמְךָ
לאלוקיך.
 
האזן ללחישותיך,
רוֹעֲשׁוֹת הֵן עַד
לאין שִׁעוּר.
 
הָאָמֵן
שֶׁהַכֹּל מְזֻיָּף,
אֲמִתִּי.
 
 
 
 

בימים מתקצרים, כך אומרים,
הלילות מתארכים.
וכשהלילות ארוכים,
געגועים מביישים מתחילים להפציע.
לפצוע.
רצונות מודחקים
נלחמים באמונות מקולקלות.
מתקלקלות.
והעבר מנצח, העבר הוא עתיד.
החיים הם גדולים מעצמם.
אלוקיי,
תן בי את הכח לזכור
שאני
מאמין בך.
[ושאתה
מאמין בי].

שברתי עוד חוד. מה הבעיה שלי? אני מרגיש שהיד שלי רועדת, כשאני כותב בשצף- קצף, פוצע את הדף ואת ליבי. קדימה, קדימה, עוד שורה, לגלות, לחשוף, שכולם יראו. שאני ארגיש. שאני סוף-סוף ארגיש.
"אחת שאלתי, ודממת", אני כותב, ונדמה שהדיו הוא דמי.

_________


"אז בואו נסכם. הרכב עובר בין הרחובות, כשלכל נקודת חלוקה מגיע הצוות הפורק, ומעלה את החבילות לבתים. הצוות

עוד שיר ייכתב.
עוד שיר שיצא מהלב.
עוד שיר, שיחשוף
קצת כאב.

עוד שיר יספר על דמעה.
עוד שיר יגלה חרטה.
עוד שיר שייטהר,
כמעיין הטבילה.

עוד שיר שיבכה.
עוד שיר שבבושה יתמלא.
עוד שיר שיבטיח,
ששנית לא יקרה.

ששנית לא יהיה
עוד שיר.

ומחר,
עוד שיר.
______
לא חבל? נמאס.

זוכרת?
איזה לילה נפלא.
אורות כביש מהיר מנצנצים מרחוק.

כמה רציתי שתלכי כבר,
תברחי לשם.
שלא אראה אותך שוב,
שלא אחשוב לעולם.
כמה רציתי שאשבר,
שאבכה,
שאמשיך בחיי.
כמה רציתי לשכוח, לצעוק,
להגמר.
להתחיל מחדש.
[כמה רציתי שתבואי,
שתהיי.
שתישארי כאן לנצח,
שאבכה או אצחק,
רק שאהיה
איתך.]

זוכרת?
איזה לילה נפלא.
אורות

(למי שלא מבין את החוש הומור המעוות והמתוסבך שלי - פארפרזה (??) על "השרשרת האנושית" - הכתומה של אז...)

צילום ראשון שלי!! (וקרוב לוודאי שגם האחרון... סתם ראיתי והתלהבתי... (וחפרתי)... תהנו!)

איך זה מרגיש?
לא להיות לבד
להיות לה מיוחד,
לדעת את
החיוך שבשבילך
והדמעה שבגללך,
איך זה מרגיש?

האם יש צביטה קטנה בלב,
או הודעה שאתה אוהב?
האם הגלים רגועים,
וכולם תמיד מחייכים?
ואולי הציפורים מצייצות בחרוזים,
במיוחד
בשביל זוג אוהבים?

אז
תגיד לי
תספר לי
תסביר לי איך מדברים עם העיניים
כשאתם
כבר מזמן רק יושבים ושותקים?

לפעמים
כוכבים נעלמים
כשהנשמה
מצטערת.
ולפעמים
כוכבים נופלים
כשהנשמה
דואבת.

לפעמים
עננים מרעישים
כשהנשמה
צועקת.
ולפעמים
עננים אפורים
כשהנשמה
נאלמת.

לפעמים
השמיים סוערים
כשהנשמה
נלחמת.
ולפעמים
השמיים קודרים
כשהנשמה
מתייאשת.

ולפעמים
כך אומרים,
כשהנשמה מאירה
השמיים מפיקים אורה,
אך

התבשל אצלי הרבה מדי זמן...

יוצא לעוד ריצה,
קילומטרים בדקה,
שמיים כהים, בוכים ומזמינים,
מדמיין אותנו נפגשים,
והסבל יעבור ---
אבל,
אני רץ לאחור...

אם אלו הם חיי
עדיף לפול ודי,
אז תעזבו אותי לבד,
אין לי אף אחד.

מעמיד פני ישן,
אם ארדם - אעביר את הזמן,
כך לא אסבול,
כך לא אפול.

מסתכל בראי,
מאוכזב מעצמי,
מחליט

יצא לי שיר אופטימי.. מזל טוב לי! למי שיש הצעה לכותרת אשמח שיגיב... חג שמח!
 
ואולי,
גם אני ואת נצליח
ביום שיבוא,
להשתלב
במין שילוב מופרך, לא הגיוני,
כמו הטבע.
ונהיה שנינו, כעין,
ברכה - לאדון הכל,
שילוב כזה מוזר, ברור.
כמו בין ערביים.
כן, אני ואת - אנחנו,
נס בתוך נס,
ברד וגם אש,
נשתלב למרותנו.
שילוב בלתי אפשרי.
שילוב הכרחי.
כמו
חול

חבל.
עוד פעם זה קרה.
ומכאן, אין, אין דרך חזרה.
תקוותי, בודדה, יחידה - נשברה.
חבל.
כה קרובה, הייתה ההצלחה.
ונדמה כי הפעם, יש סיבה לחייך למראה.
ובכל זאת, כתמיד, מרה מרה היא, הנפילה.
חבל.
מזה הרגע פחדתי.
מבואו, כל העת חששתי.
ובהגיעו, להתמודד לא יכלתי.
הדמעה, בודדת, נחושה, מבשרת את שמזמן כבר ידעתי.
נשברתי.
חבל.