רעש
של התבודדות.
ומסביבך הכל צועק
הוד
ואתה מנגד.
ולו רק תקשיב, תדע
שהכל אומר
פשטות,
אבל אתה אינך אומר דבר,
אתה אינך.
ורק
כשהכל שותק
בדידות,
אתה גם,
אתה גם יכול להיות ---
מדבר.
______________________
חושך.
את יודעת,יכול להיות כאן חשוך מאוד.
סיפרו לי שככה זה בשעות האלה, אבל עד שלא ראיתי את זה בעיניים, לא ממש האמנתי. אני עומד כאן, התצפית הכי גבוהה באיזור, כל מרחבי המדבר פרושים לרגליי, ובמקום כל היופי הזה אני לא רואה כלום. אני רואה כלום.
וזה לא שאני עוצם עיניים, זה לא שאני עיוור ליופי. את בטח זוכרת, שאני לא עיוור ליופי שכזה. את זוכרת שאני מסוגל לראות את היופי של המדבר. לא הרבה אנשים יכולים. יש כאלה שלא מבינים איך מתוך כל החום הצחיח הזה, כל הפשטות המשעממת הזאת וכל השממה הזאת נוצר הנוף הכי יפה בעולם. אבל אני יכול, באמת, אני יכול. תמיד הייתי טוב בלראות את היופי שבדברים. עובדה שאת.
ועכשיו אין כאן כלום. אין פשטות משעממת. אין שממה. אין. ורק אני קצת לוחש לתוך הכלום, אלוקים... אלוקים, איך אפשר לראות כאן יופי, איך אפשר.
אני חולם עלייך. אל תצחקי, זה באמת.
חלמתי שאני מספר לך על הכלום הזה שמסביב, ואת אמרת לי להרים את הראש ולראות שבזמן שמסביב יש כלום אז בשמיים יש אלפי כוכבים. וחשבתי, שבכלל לא קלטת שהכלום הוא לא רק מסביב, את מבינה, הוא לא מסביב.
[ורק אחר כך הבנתי, שגם הכוכבים, לא מאירים רק בשמיים.]
אני כל כך רוצה לספר לך על כל המדבר הזה. אני חייב לספר לך איך שהמדבר הזה נותן לי כח, איך שמתוך המדבר הזה אני צומח, איך מתוכו אני נובע, איך מתוכו אני חי, איך מתוכו אני. ממש ככה.
ואני חייב לספר לך איך הרגשתי שפתאום ראיתי שאין מדבר, שהכל כלום.
אני חייב לספר לך איך הרגשתי כשראיתי אותו בוכה, בוכה דמעות יבשות על נחלים צמאי מים, שלא ראו דמעה מעולם. ולא האמנתי, לא האמנתי, לא האמנתי שמדבר יכול להיעלם, לא האמנתי שמדבר יכול לבכות, לא חשבתי בכלל שיכול להיות כזה חושך.
אבל ביקשו ממני לא לספר לך את כל זה. לשמור בבטן, לא לספר לאף אחד. אז במקום לספר לך את כל זה, אני פשוט מספר על כמה שהמדבר חשוך בלילות, ואני מתנהג כרגיל.
וחולם. ולוחש לתוך הכלום. ומתפלל אל הזריחה.
ואלייך.
_________________________
אבל
אתה גדול וגיבור
ומרים אותי עד השמיים.
וזה בכלל לא יכול להיות.
ואסור
לדבר על שטויות.
אז אני מחייך וצוחק,
ובורח
ורוצה רק לחיות.
כרגיל, כך ממש, כרגיל.
וכששאלו על שתיקותיי
וידיי הרפויות,
אז הכל בסדר, ו-
אסור לדבר על שטויות, נכון?
וזה במילא לא יכול להיות. באמת.
זה לא יכול להיות.
ובלילה
חולם על כתף
שתגיד לי שזה נורא
וכואב.
ונכון.
ושמותר לי לבכות.
ואצעק אז, אצעק ובתוכי הדמעות –
לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן לאבא שלי יש סרטן
תגובות
להתפפלל עליו, מה שמו, בן מי?
להתפפלל עליו, מה שמו, בן מי?
זה פשוט מטורף...!!
תודה.
אסף,עם הכוח שיש לך בכתיבה,בטוחני שתגיע רחוק בעז"ה.
שבת שלום ומבורך.
בלי ללכת הצידה ולתהות לעצמי למה לעזעזל אני חי.
נכון זה מתאים למונולוג אבל זה בהחלט יפה.
אשריך.
ודווקא אהבתי את זה ששמת את זה בסיפור קצר.
ושוב, זה מדהים והכישרון שלך להעביר תחושות ולזעזע במילים הוא עצום.. שתצליח! בעזרת ה',
הכאבת, זה ממש כואב.
אבל זה מדהים.
נהדר. נהדר. כיף לקרוא את זה שוב ושוב ושוב. ולהתעמק ולחפור וסתם לרפרף.
אבל שוב- למה הסופים הטרגיים האלו. יש בזה משהו שהורס את הפשטות והחיבור אל הסיפור.
א. ברור שזה לא בצחוק. אפילו לא קצת.
ב. כרגיל, הסיפורים שלי הם לא אמיתיים ולא בדיוניים.
ג. נכון, זה באמת יותר מתאים למונולוג. אולי.
ד. (וזה החשוב) באמת, שוב פעם כתבתי סיפור עצוב. אבל עכשיו באמת ניסיתי - כמו ש"עולם" כתב, לא להביא את זה פתאום בבום, אלא ממש לשזור את זה לאורך כל הקטע, להכין את עצמנו לסוף שהוא לאו דווקא טרגדי אלא יותר.... נקרא לזה עצוב.
מה אתם אומרים, הצלחתי? ויש הצעות?
ושוב- תודה!