מִדְבָּר.
לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי,
לוּ צֶלַע הַר,
לוּ חֵלֶק.
מִדְבָּר.
זוֹכֶרֶת שָׁלֵם שֶׁנִּשְׁבַּר,
לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי,
לֹא הָיִיתִי שָׁלֵם מִיָּמַי.
מִדְבָּר.
כִּי קָשֶׁה וְכִי חַם. כִּי אֱמֶת.
אֶתֵּן לָךְ מִדְבָּר בְּבַקְבּוּק מִזְּכוּכִית
שֶׁתִּשְׁבְּרִי אוֹתִי לְאֶלֶף רְסִיסַי
לוּ גַּרְגֵּר חוֹל הָיִיתִי.
קָּרְבִינִי בְּיָדַיִם רוֹעֲדוֹת
וּמְחִי אֶת וָאדִיּוֹת דִּמְעוֹתַי.
אֵינִי מִדְבָּר יָבֵשׁ.
אֲנִי כָּךְ,
מְחַכֶּה
לַגֶּשֶׁם.
תגובות
ויש שפה חתוכה שפשוט כבר קשה לקרוא.
נדמה לי שנשבר כאן איזון שבין השתיים.
אבל בהחלט יש כאן חומר.
[ולא יפה לחפש אסוציאציות במקומות זרים
שבנו את הקונספקט הזה, נכון?
אז אהיה ילד טוב ירושלים]
{אני עוד עלול להתגעגע למעוין}
העומק הזה שובה, גורם לנשיכת שפתיים, להכנסות אל המשהו הזה, שמסתתר. למבט חולמני לעבר הנוף הנשקף מעבר לחלון ולדמיין. מדבר.
אתה מוקף בחול.לא. אין זה חול, אילו מילים, וכשכל כך מחוברים אליהן, אפשר לחוש אותן, קרוב.
(מצטערת אם זה קצת מבולבל, ואולי גם מעט מאובק ממסע בלתי נדלה, וגם מעייפות- מסתבר שיש דבר כזה...
כך זה כשמרגישים שכאילו המילים פרצו מתוכך, משהו שכל כך מרגיש לך שם בנפש מתעורר שוב באיזשהו מקום.
תודה)
יפייפה...ריגשש ונכנס ישר ללב!