אני נוסק ובמעופי אני שקט
נוח לי להבין כמה עפר ואפר יש בי, כל עוד אראה את גודל היקום מלמעלה, אבין.
הדממה שבי פסקה. אני מנסה להבחין בדמויות, ברעש.
אבל הטשטוש מונע ממני, אני עוצם עיניים והשאון לא פוסק לרגע.
אני כבר לא מרחף.
על הקרקע, ואין בי כוח להרים ראשי אל על.
התכנסתי בקני. יום יבוא ואצא.
אולי.
תגובות
לא בנתי. אבל זה חלק מהיופי... =]]
החצי הראשון במשפט השני, מזה חזק!! -
"נוח לי להבין כמה עפר ואפר יש בי"
המון הצלחה בהמשך!!
קטע מוצלח.