יצירות של בקטנה

(רגליים בהתאמה לנשימות
גז באיטיות מלודרמטית וחזרה אל שגרת הנהיגה
עד נשימה עצורה, בלמים, חתולים ודמעה.
שיגרה)
לא יודע לא ידע והיא לא רואה טעם בכך
בשתיקות בפרצי הדיבור
יש כבר ריח אחר, חריג, זר
ומה לזר ולסדינייך
זו אהבה היללוה כל גדולי ה--?
לכאב זה התכוונו גיבורי התום?
(משוררים בני משוררים אוכלי חינם. צאו לרחובות)

מביט בתעוזה בלבן של עיניים ואומר חורץ

אקריליק על בריסטול

שלום לפוקחי העיניים ששמש זרח בירכתיהם,
וברכה לאוהבי השמים, לעושי החסדים, לעלמות החן לשלמותיהן,
לקישוטי הליל, לאבירים ולאנשים הקטנים בעלי החלומות הגדולים.
שלומות וחן למלכים ועבדים, לכלביהם ועיסוקיהם, לשטיח הדהוי.
לאשת הפנה, שזיקנותה חורצת קמטים גם במדרכה שתחתיה.
לרכבת בזמנה שלה, שזמנה הוא הכל והכל בו.
לאנשי העסקים, לרחובות, שמספרים סיפורים ואבלים בשתיקתם.
לחובות הכורעים תחת

למודות סבל. תמיד פניהן למודות סבל.
גם את אמרת לי פעם
עם שביס כלשהו מרוח על הראש בזויית עניינית, מעניינת.
תמיד ידברו תמיד ישתקו,
תמיד אני
איתן
עם הפנים האלה. ועכשיו פניהן
עולות לי, פה
שוחקות קצת
רציתי להגיד לך, יש כאן מן מתיקות חמצמצה,
מן עשב דק, אולי מעט בוץ.
בנקודת זמן הזאת של ירוק ומקור
מים מעט.
מקדש מעט. בודהיסטי אולי.
חמוץ מתוק.
ובזמן

נקודות שחורות על דפים שקופים
משתנות בשמש מחייכות באור,
מאוהבות במתים.
בשביל זה לקחו אותנו, לגלות הזאת.
שנתחבר לפס המגנטי שימשוך אותנו ואת כולם אחרינו בגל ענק.
בקבר דוד המלך אין גופה
ומשיח בן דוד מטפטף לי לב לעינים.
(תודה)

6, אפריל 2013, מוצ"ש. כבר מאוחר.
כביש ארוך ואחד שמתחבר.
ובחיבור שיירת משאיות חונות, שלוש, ארבע, שש, שבע משאיות. השמינית מוסתרת.
ונהגים ועוד כמה יושבים, וביניהם מפריד רק פק"ל משומש,
והסיפורים מרחפים, שטים בין אוזנו של אחד למשנהו.. כמו נשיקה.
וביניהם שנים של אספלט ושמן ומים, ואי שם יש ילד, שניים, נכדה, גרושה.
והם מלמדים את הצעיר סבלנות מהי, "עוד עושה מילואים", צוחקים.
עוד

ואני לא יודע מה לעשות
עם כל הדמעות היפות האלה שלך..
אם לשמור ולהסתכל
או לנגב ולמחוק
או לנשק ולשתוק.

נמחק

נמחק

הפנים של האשה הזקנה השתקפו באוטובוס שחלף.
הוא המשיך והפנים שלה איתו.
כמה נורא לחשוב על אישה בלי פנים,
או פנים בלי אישה.
כמו צחוק בלי אמת,
עדיף לא לחשוב.
הלוואי שישארו לה חיים לעצמה.
חיים כמו קמטים של צחוק.
(דמעות, מים.
כמו החיים)

נמחק

עד שבאת חשבתי שהעולם מורכב מצבעים ובתי קפה.
אח"כ בגרתי וגם מיסטיקה הניחה את דעתי.
נתתי לי לשקוע בין חלה של שבת לפתקים קטנים על המקרר.
היה נוח. נוח ונעים.
ובין שיר לשיר, בזמן שקילופי העיפרון נפלו לי בין דפי המחברת,
(כשהייתי מחדד את העיפרון והזמן)
היו רגעי חסד של שקט.
חלקו מבורך, שאריתו לא, תלוי.
היחס היה משתנה עם סוג הכתיבה,
עם השעה ומס' הכוכבים שהייתי מצליח לדוג

(ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד..)

יש אומרים פריז ורודה בלילה
ויש כואבים את האור.
לו רק ניתן לאהוב כל צבע ולחייך אל כובעי קסקט אפורים
או לפחות לקבל עולם קטן בו יכלנו לצבוע את הבנאליות בגוונים של כתום.

אין לנו התנגדות, צעיפים ומשקפיים, שחור- אפור- לבן
אנחנו אנשים פשוטים, עם מצעים לבנים ופס תחרה בווילון
ימינו קצרים, חיוכינו יפים, ותלונות בתכול יצבעו

על גב הר במדבר מול הכוכבים
תפילה קטנה נלחשת אי שם.
נחלשת, נעלמת. דוממת.
צעד מתרחק, לבד במדבר מלא באהבה.
שמחה ושקט פוצחים במחול,
עצבות כחולה מצאה לה מנוח.
וטוב.
חשוך וטוב.
28.7.11 אחרי חצות.

נמחק

ניגון קטן ומתוק, שנוגע, ולפעמים קצת עצוב,
שהמנגינה לא תיפסק, ככלות הכל, כולנו שיר.
_________________________
כמו מזג אוויר של תל אביב עם ריח של אמסטרדם,
ושקיעה בגלבוע.
כמו ללחוש שיר על אהבה רדודה ולקרוע מיתר.
כמו להתמכר ולזהות בגידה, להריח יין ולשטוף את הכוס.
בדיוק כך, לא סביר ודורש פיסוק,
מצריך הכוונה ומתבייש באוטונומיה הניתנת ברוחב לב.
(מה שווי המילים היפות כשאת

יום חג, פרחים בשיער. בואי נרקוד, יש אלכוהול בפינה.
 
ילד מפתח נוחת להריסות מפלס לו דרך בין בתים ונדנדות,
גרוטאה, מכלול של אשליות וחיוך גדול עם שארית דמעות
פותח דלת, מריח, נושם. ריח של בית יתום.
ילד מפתח שובר את המפתח.
 
אשה יפה, דירת מרתף
הוא טס לתיאלנד לקנות לך מתנה,
וחזר עם אשה וילד.
 
במעונות הסטודנטים התקלף הצבע, התקלפו החומות ונשבר עוד לב,
גרפיטי

נמחק

לב של זהב
מדים של צה"ל
חיוך של מלאך
יופי של פרח
 
***
דגל של המדינה
על קבר של חיילת
עוד מת קטן אצלי בלב.

גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום.

בעת שאלוהיך שוזר דמעה ביגון,
נשתתקה בינתי.
ואיך שפעם הרגשנו את הדופק בין הרקות
ועכשיו זו רק מכונה של מילים.
במאהל בדוואי מכניס אורחים מקיסריה,
בחום של היום, ביום של החום
שדווקא יצא לנו בסדר,
באמצע של הידיים של האמצע, בין צעד לצל
השחלנו אהבה וכיסינו בפרפרים.
אהבה. ממש אהבה
​ואפשר לדבר על זה רגע, על קיום ו
מתיקות וכאב ולבבות בין ההרים אבל -
בתהומות של

("ערב לזכרי, שנה למותי.
את לא בוכה, אולי קצת חיוורת.
בקונסרבטוריון הישראלי,
תזמורת בשחור לבן מייד תנגן.")
בישלתי לך את כל הפרחים שהבאתי כדי שישמרו ליותר זמן.
וגם עוגת גבינה (וטפטפתי בה מהבושם שלו.
זוכרת איך השתכרנו ממנה ביחד?
זה רק מעלה לי חיוכים ומבהיר את הצלקת, הקטנה, ליד העין)
וגם תליתי את המראה מעל המיטה שלך, זה בסדר?
(קפה-תה-שוקו. סידרתי יפה כאן במדף. ועוד מעט

גבי לעולם ומלפני אין
אני יושב, ורגליי באוויר חציין בריק. עומד
צעד אחרון.

עכשיו אני מתייחס רק אל הברך. מתרכז בכאב הנמוך יותר.
(ואם אחזיק בנקודת זמן הזאת שבה היקום כולו הוא ברך וקרסול,
וכואב אז לאט לאט יפתח הראש למכלול.. ויוכל להכיל לא רק כאב. גם שקט. ואולי..)
אז עכשיו אני רק שם
חושב רק עליו.
מתעסק רק בו.
מתמקד.
נצמד אליו.
אין לי הרבה תחושה.
וכשיש אני קופץ עליה כמו חתול שניגש אל טירפו..
לאט לאט.
ונושך.
מרגיש.. חזק חזק.
זה

"...אם אי פעם אצליח להגיע לגן עדן אחרי כל מה שעשיתי,
קיוויתי שאזכה רק לכמה דקות של שיחה פרטית עם אלוהים.
רציתי לומר, "תראה, אני יודעת שהייתה לך כוונה טובה כשבראת את העולם והכל,
אבל איך יכולת לתת לו לחמוק לך ככה בין האצבעות?
למה לא יכולת להישאר עם הרעיון המקורי של גן העדן?
החיים של אנשים הם בלגן איום."
(החיים הסודיים של הדבורים)
וזה מצחיק הלבד הזה.
כמו נשימה קטועה.
כמו

מחק

-חיפוש-
מיליון עורבים ושמש אחת,
בחממה סגורה- קרועה של בדוואי מהכפר ליד,
נעל ורודה מדהימה בכיעורה זרוקה, מרופטת,
מחכה לכלב הבא שיישך
ויתאכזב

-הלכת-
אז בפעם הבאה שאתה הולך,
תדאג להביא פרח לילדה אובדת,
וסלוטייפ לאחות סדק שעלול לגדול.
ושהפרח יהיה ורוד וגדול,
שיסתיר את כל הנוף.
פרח שהיא לא תוכל להריח,
סתם בשביל הקטע.
אין עניין.

-מציאות-
ואולי

נמחק

נמחק

נמחק

"זוגות זוגות טובעים במבול.."
 
מן מהלך חיים ארוך ומתוחכם,
להכניס את כולנו לבועה שקופה כדי שנלמד להרוג אחד את השני.
ומה על גן עדן?
דרישת שלום מצליפה בשבר בקבוק אלכוהול בחוף,
נשיקה שליטפה פצע,
או פשוט הפכה אותו לנסיך..
מקיאים תמימות ואמונה,
ובכל מקרה,
אלוהים.

עמוק בגן עדן
מיני כתומים עפו באוויר, או שמא הוא היה באוויר והם על הקרקע?
הוא ניסה לקטוף אותם, אפשר לקטוף דבר שלא מחובר לענף?
הם ברחו לו
פגוע, הכעס החל בכיבוש, חלק חלק, עד שהשתלט כליל.
 
ואז הוא פקח עיניים.
 
~~
 
המולה, צעקות, "הוא התעורר!", "הוא התעורר"...
הוא העדיף את הכתומים המרחפים.
רצה ליפול ולא היה לאן,
מחפש את האישה בחלוק הלבן
שתעזור לו

טיול קטן של בוקר, נושאים איתנו בקבוק וחיוך,
מחייכים לעולם, נהנים מהרוח,
שמחים על הזמן שנשאר.
 
מתגלים בין זכוכיות
שקופים עם המים, טובעים בשלווה
ומריחים צחוק שקט
(נשימה, שאיפה נשיפה)
 
קרח דק פרחים נבולים, מיקשת אבטיחים.
אדום וירוק, מזמזם, מאוהב.
(שקט)
 
טעם טוב, צחוק משוחרר.
קצת אוהבים.

(בלי טובות)
נפגשנו, חיבוקים, צחוק ישן
התיישבנו כולנו, שמחים על החידוש והגילוי, סוקרים שינויים
נהנים ומתרפקים על נוסטלגיות.
דיברנו על שירות לאומי, צבאי ומכינות (מעורבות)
על הסדר ונסיעות חינם, על אהבות תיכוניסטיות ופאב ישן
ועל שטויות בערבי שבת ומסיבות חוף פרועות
נזכרנו, והחלפנו מספרים חדשים.
הבטחנו לצאת למעיין יחד, נפרדנו
והלכנו עדיין כגוש אחד צוחק, מתגעגע. זכר לימים

בזחיחות, כמעט בטוהר
הוא מרפה אחיזתו
עוצם עיניו,
נרדם.
 
בשמלת פרחים
עדי לצווארה היא נעה קלות
כבת אצולה,
מחייכת.
 
בשאגת ניצחון, בדמעות של אושר
הוא מנתר, בקולניות ילדותית,
מחבק.
 
במבט אילם, אפור מנוקד
היא מלטפת, באהבה גדולה,
שותקת.
 
שמחה

נמחק

חייל יושב באמצע השום מקום ההומה אדם הזה.
לא זז. לא מוכן לזוז. אין לו כוח. החברים ניסו להזיז, כלום.
אז הם התיישבו איתו, ונרדמו.
לפעמים אני חושב שככה זה נראה.
חבורה גדולה שלא צלחה את מירוץ החיים, מתיישבת.
אסופת צדודיות. ממתינה לגואל.
(או אבטחה, אולי הניקיון.
אולי אף אחד.)
לוכדים רגליים ונעליים, פס פוקוס זעיר, דקיק. נפלא בזיוו הכעור.
זה מה שנשאר מאז התוהו.

(אלוהים

נמחק

נמחק

"אם תקום עלי מלחמה.." אם וכשתקום,
אשרוף את הגשר ואקח כנפיים מהמזווה.
ואקח את הבקבוק הוורוד. ואשתה ואשתה
("עד מתי ד' תנאף..")
והרוח תעיף. אותי ואותך.
בים ורוד של אלכוהול ירוק שאסור לגדל.
ונשתה במכונית שלך. של האבא הגדול.
והגשר מאחורינו - נשרף.
והכנפיים - עפו.
והוורוד - ירוק
(כמו עיוור צבעים. כמו עיוור צבעים)
אל תירא, בעיניים סגורות הצבעים שייכים לעיוורים.
תן

הם מסתכלים עלינו, הם, אנשי הבורסה, ורואים חיוך וצחוק,
מים שזורמים לנו על הידיים, ואנחנו משפריצים..
והם.. הם.
שם במדבר.
ועכשיו כאן, באמצע לחצות ארץ לאורכה,
אותם האנשים, שהם הם.
ואנחנו, שכבר לא רצים באושר סמוי. קצת יותר איטיים.
קצת חושבים. וקפה של בוקר, באותו המחיר
(כוס גדולה כוס קטנה כוס גדולה כוס קטנה, קטנה. אחד סוכר - תודה)
כולנו, אותו המחיר.
בעיר אחת שעוטפת

ארגזים עטופים מלאים כרוביות, גזרים,
ואיש שפותח מאפייה, עייף.
ואשה ראשה מכוסה צועדת במהירות,
נחישות בפנים.
ורכבת ארוכה,
ואוזניות.
וזריחה אחת.
---------
24/1/13, 6:30

לשבת ברוח ולדבר בתוך ענן 
שמונה מאות מ' מעל פני הים, 
עם עשרים זוגות עיניים מקשיבות, 
עייפות, לדבר תפילה וסליחה, 
ולהריח אלול,
לספר ספר שופטים ולהיטמא בפילגש בגבעה.
לספר ולומר חטאנו לפניך.
לשתוק.
שתיקה ארוכה, סלחנית.

(sms ששלחתי לחברה, סליחות. אחרי סיור עומק)

נאחזנו בעטיפות נייר ורודות של סוכריות.
עטפנו אותה טוב ושחררנו אתה לעולם הגדול.
ביום הראשון חזרה. חזרה והיא ממררת בבכי.
חיבקתיה, כך התבקשתי.
היא נשפה מרירות ומעט מהורוד נשמט.
למחרת יצאה שוב,
ובחשיכה חזרה, בוכיה.
קוץ בדשה.
כך יומיום, כשהעטיפות נושרות, כשאבק בריסיה,
ושאט אט היא מאריכה את שהותה בעולם.
ביום בו חזרה, איני זוכר מתי זה קרה לאחרונה,
ניסיתי למשות את

נמחק

לך
(ושיהיה לי האומץ לתת את זה)
נעימה חרישית. כמעט לא מורגשת,
חומקת בצללים, ביניהם, בתוכם, בם.
נעימה בה אפשר לחוש, לגעת,
בה הותר הסגר והופרכה התיאוריה,
מותר לאהוב, ללא לאות.
(ולוואי שתצליח לצחוק כך בקול,
לחייך לעולם שכמונו אנו כה אוהב אותך,
שתחבק בעצמה ובעדינות,
שדמעותיך, דמעות שמחה ישקו פרח אהבה קט ומתוק,
שריחו ישכר ילדות עם עיניים יפות..
..לוואי)
וברגע

נמחק

נמחק

נמחק

נמחק

"ויש פה שניצל במקפיא, תוכל לחמם לך, וגם..." קול רחוק, או קרוב (אולי).
"אני צמחוני" מלמלתי, הקול המשיך לדבר, הודיע שהוא יוצא, או (אולי) שהיא יוצאת, זה לא משנה.
הצלחת עגולה. המזלג חד, אבל לא מאוד. מעניין כמה דם יכול לצאת משלושה ניקובים בעור.
סכין, ממוצע.
כמה רעש יש כששוברים כוס?
הכסא התרחק מהשולחן. או שהוא עשה את זה (אולי).
ספה חדשה (אולי) אולר. הספה כבר לא חדשה, פס לבן בעור סינטטי

נמחק

נמחק