אהבתיך

נאחזנו בעטיפות נייר ורודות של סוכריות.

עטפנו אותה טוב ושחררנו אתה לעולם הגדול.

ביום הראשון חזרה. חזרה והיא ממררת בבכי.

חיבקתיה, כך התבקשתי.

היא נשפה מרירות ומעט מהורוד נשמט.

למחרת יצאה שוב,

ובחשיכה חזרה, בוכיה.

קוץ בדשה.

כך יומיום, כשהעטיפות נושרות, כשאבק בריסיה,

ושאט אט היא מאריכה את שהותה בעולם.

ביום בו חזרה, איני זוכר מתי זה קרה לאחרונה,

ניסיתי למשות את הקוצים משערה;

פנים קשות הביטו בי

בגרות וחן צמצמו את עיניה לקטנות מגודלן

והתום אבד מחיוכה שאותו לא הראתה כמו אז..

כמה חבל.

אהבתיך נפשי.