("ערב לזכרי, שנה למותי.
את לא בוכה, אולי קצת חיוורת.
בקונסרבטוריון הישראלי,
תזמורת בשחור לבן מייד תנגן.")
בישלתי לך את כל הפרחים שהבאתי כדי שישמרו ליותר זמן.
וגם עוגת גבינה (וטפטפתי בה מהבושם שלו.
זוכרת איך השתכרנו ממנה ביחד?
זה רק מעלה לי חיוכים ומבהיר את הצלקת, הקטנה, ליד העין)
וגם תליתי את המראה מעל המיטה שלך, זה בסדר?
(קפה-תה-שוקו. סידרתי יפה כאן במדף. ועוד מעט אניח עוד פרחים.
והעוגיות שלך נפלאות.
ראית שהריח הגיע עד אליו? נו, סגרתי את הדלת, שיישאר בחוץ)
("ערב לזכרי, ניגון אחרון.
האורות עולים, את קמה ללכת")
("הוא ינחם, והוא ילטף חרש.
והוא ינשק ממך את כל הכאב.
זה ערב לזכרך בעצם.
זה ערב ואני אוהב")
* * *
(יש לנו אמת אחת. אבל יש מילים שמעלות חיוך תוך ניגוב דמעה,
וזה מקסים מקסים. והסוגריים, הן שייכות לשלומי שבן.
שהוא גם נפלא מאוד, כמעט כמו שהוא גאון)
תגובות
לא מבין את הסוגריים, ואת הגרשיים, ולא הייתי שם עם המראה והעוגות ובכלל, צר לי שנעימת הפסנתר הזאת. זהו. צר לי ממנה.
אני יושב ביחד עם השיר ומקריא לעצמי את השיר שלך.
ויש מילים שמעלות חיוך תוך כדי ניגוב דמעה, וזה מקסים מקסים. ואת מעולה, והשיר הזה מדויק.
והלוואי והייתי לי דרך לקשר בין השיר הזה לשלומי שבן.
בקול שלי, זה מקבל גוון מסוים. בקול שלו זה יקבל גוון אחר.
אבל כשאני חושב על זה, קיים סיכוי לקבל הקראה שלך של השיר הזה יחד עם הפסקול של ערב לזכרי ברקע?
(ואני מקוה שכשזה אישי זה מספק יותר)
אבל גם עם פחדים צריך להתעמת.)
לשיר הזה יש ריח של ביחד, למרות שאני קמה ללכת.
ואת יודעת, להיות חיוורת זה לא אומר לא להרגיש את הצבעים.
אני זוכרת את העוגיות האלו, כמה טובות הן היו,
וכמה הן כ''כ כ''כ מעלייך.
הלוואי שזו דרך אחת, עם מקום לשתיים.
(שינשק כבר. שרק ינשק)