הם מסתכלים עלינו, הם, אנשי הבורסה, ורואים חיוך וצחוק,
מים שזורמים לנו על הידיים, ואנחנו משפריצים..
והם.. הם.
שם במדבר.
ועכשיו כאן, באמצע לחצות ארץ לאורכה,
אותם האנשים, שהם הם.
ואנחנו, שכבר לא רצים באושר סמוי. קצת יותר איטיים.
קצת חושבים. וקפה של בוקר, באותו המחיר
(כוס גדולה כוס קטנה כוס גדולה כוס קטנה, קטנה. אחד סוכר - תודה)
כולנו, אותו המחיר.
בעיר אחת שעוטפת את כולם,
עם שני שווקים שפועמים ושהאנשים בהם זורמים כמו דם בעורקים הראשיים.
הקפה, אותו מחיר. גם בבורסה.
תגובות
אני לא יודע אם הקטע הזה שמח או עצוב לי. נראה לי יותר עצוב, אם הבנתי נכון.
איך זה מתאים לך לחזור על מילים ("כוס גדולה כוס קטנה וכו'..)
לא כל כך אהבתי את תיאור אנשי הבורסה- גם לא ש"הם הם", וגם לא את הישירות שבסוף ובהתחלה "הם, אנשי הבורסה," "גם בבורסה". אבל אין לי משהו אחר להציע... קטונתי.
תודה.