למודות סבל. תמיד פניהן למודות סבל.
גם את אמרת לי פעם
עם שביס כלשהו מרוח על הראש בזויית עניינית, מעניינת.
תמיד ידברו תמיד ישתקו,
תמיד אני
איתן
עם הפנים האלה. ועכשיו פניהן
עולות לי, פה
שוחקות קצת
רציתי להגיד לך, יש כאן מן מתיקות חמצמצה,
מן עשב דק, אולי מעט בוץ.
בנקודת זמן הזאת של ירוק ומקור
מים מעט.
מקדש מעט. בודהיסטי אולי.
חמוץ מתוק.
ובזמן הזה, שהוא קצת יפה קצת עצוב
רציתי
אני
רק להגיד לך, אולי ללחוש ש
(רגע זורחת השמש) יש אהבה בעולם.
חוברת לאכזריות לפעמים.
ויש יצר, כמו הבוץ שמרוח לי על הג'ינס,
והוא מעורר כמו מקלקל, ואני עומדת מולו, נפעמת.
והגעתי אל גן העדן
אל חלקת האלוהים הזאת שמקודשת רק לי.
והכל מותר, ובכלל מותר לי להניח ראש
(וכשאשוב, תעשי לי טובה תפסיקי להתלונן שאי אפשר להניח את הראש הזה על הכרית הזאת,
מתחשק לי לישון עם האדמה, אולי לקבור לי אדמה בתוך אנשים)
ושם,
שם יש נקודות שעומדות באויר,
כמו השפיריות שראינו בצפון
אבל מלאות מחשבות
ושמות.
אבל את מכולם.
(אני מחכה לחלילים וללילה ולטיול הארוך, ולשקט
המתוק הזה, שמחה שלך,
שמחה שלנו שגועשת, יש לה עיניים יפות)
תגובות
(ואולי זו רק אני. ואולי בכ"ז יש פה איזה צבע כזה.
בכ"מ, תודה. תודה. )
(אנחנו כבר מכירות..)
גם כשהיא לא מקשיבה. או לא נמצאת. או לא בשבילך.
ורק שתדעי שבסוף ההר הוא עומד בידיים פרושות ומחכה לך
אפילו שהר זה אדמה. אפילו שהוא ברח בלי סיבה.
את אהבה.