לומר לה שלום

אני בכלל לא דמיינתי שזה יקרה. איך יכולתי??

כשקמתי בבוקר באותו יום לא שיערתי כמה שהכל הולך להשתנות.

לכן, כנראה, רבתי איתה. מריבה כ"כ טיפשית.

וככה נפרדתי ממנה באותו בוקר, בטריקת דלת, והיא צעקה לי, "נועה!" ואני לא הסתובבתי אליה והמשכתי לאולפנא בלי לומר שלום, ואחר כך עמדתי במסדרון לבן כשאני המומה והסתכלתי על אנשים בחלוקים לבנים שלקחו מיטה מתגלגלת שבה שכבו דמות כלשהיא שכבר לא הייתה אמא שלי, ולא הצלחתי לומר לה שלום.

אחרי שנכרה הקבר והגוף שהיה של אמא הונח בתוכו ישבנו שבעה, וממושג רחוק של ספרים או אנשים בעיתון שפעם היו ועכשיו כבר לא, "שבעה" הפך למציאות שחורה סמיכה.

והבית פתאום התמלא בהמון אנשים שקטים מידי וחשבתי שאם אמא הייתה פה היא הייתה צוחקת מהשקט ואחר כך מרצינה ואומרת שזה לא טבעי מה שקורה פה, ואסור שיהיה כזה רעש קטן מכ"כ הרבה אנשים גדולים, וישר ניגשת להעיר את הרעש בשביל שהכל יהיה טבעי לגמרי, כי ככה היא אהבה. וכשכל האנשים דיברו על אמא ואמרו "כמה שהיא הייתה מיוחדת" וסיפרו עליה כל מיני דברים אף אחד מהם לא הזכיר את הטבעיות הזו שלה וזה גרם לי לתהות כמה ממנה הם הכירו, וזה אחד הדברים הבודדים שאני זוכרת שחשבתי עליו כי רוב הזמן המחשבות עברו מאוד מאוד מהר או מאוד מאוד לאט, לפעמים יותר מידי מהר ולפעמים יותר מידי לאט, אבל זה לא באמת שינה משהו כי כך או כך הן הצטרפו לגוש שהיה כמעט לבן מרוב צבעים.

אני זוכרת שבמשך השבעה ראיתי המון דברים בצורה ברורה, כאילו שהעין שלי היא עינית של מצלמה שמסוגלת להתמקד ולהתמקד עד לפרטים הקטנים מאוד, אבל כשהיא מתמקדת במשהו כל מה שמסביבו נהיה מטושטש, ולא הצלחתי לשלוט על העין, היא התמקדה במה שהיא רצתה ולא הצלחתי להסתכל על הדברים הנכונים. וערב אחד ראיתי את אמא בזמן שהיא ניקתה את המדפים מהאבק שהצטבר עליהם, ותמיד רגע אחרי שהסמרטוט עבר על המדף המדף התמלא שוב בגרגרים קטנים קטנים של אבק שגם אותם ראיתי מאוד ברור ואחרי זה ראיתי את התקרה של החדר שלי ואת הכוכבים הזוהרים בחושך שאמא הדביקה עליה פעם והם לא זהרו כי היה אור, ולא ראיתי אותם כל כך ברור, והראייה שלי הייתה מטושטשת והבנתי שחלמתי וגם שיש לי דמעות בעיניים ולמרות שזה נראה לי טיפשי, הפכתי מדומעת לבוכה, ואבא הופיע וחיבק אותי ונוכחותו, משום מה, העיקה.

השבעה היה קצת ארוך, וגם קצת קצר, אני לא בטוחה, ובאחד הערבים אחותי אורה התיישבה אצלי, בדיוק על הכרית רווית הדמעות ושאלה אותי בעיניים רציניות, "למה דודה חנה מחייכת למרות שהיא עצובה וגם כולם רואים שהיא עצובה?". ואמא אף פעם לא עשתה כאילו, היא בכתה אם היא רצתה ובכלל היא לא רצתה לבכות כמעט אף פעם, אבל דודה חנה כל הזמן כן. ואמרתי לה שבכל ערב שבת אמא בכתה, כשהיא הדליקה נרות, כאילו שאם נתווכח על הבכי של אמא זה ישנה משהו, וידעתי שאני אומרת שטויות שלא קשורות לשום דבר, סתם זכרונות וגם אחותי הרגישה ככה, כנראה, כי היא נעצה בי מבט נרגז, אבל אז היא אמרה לי שכשאמא תחזור מהנסיעה היא שוב תבכה וממילא היא לא הייתה העצובה כשהיא בכתה. ואחותי המשיכה לדבר אבל לא שמעתי כלום -

"אורה'לה.. אמא נסעה היום למרכז קניות ובדרך היא... הייתה לה תאונה עם המכונית והיא..." הוא נחנק, "איננה".

בכי.

השתנקות.

חיבוק חזק.

נסיון להשאר מחובקים, סירוב  להינתק.

אבל

החיבוק חסר את אמא,

והעובדה הזו מפרקת אותו.

מפרקת אותנו.

אורה לא לגמרי מבינה מה קורה.

אני מנסה לשאוב נחמה מעיניה,

אבל מתקשה להסתכל בהן.

הרגשתי  כאילו חטפתי פתאום אגרוף בבטן. ואז קיבלתי אחד כזה, מוחשי, שהעיר אותי. "אורה, אמא לא בנסיעה. היא פשוט מתה", אמרתי במהירות, ואז התחרטתי וביקשתי לבלוע בחזרה את המילים אלי. טפשה שכמותי, לא כך מבשרים לילדה על מות אמה. אבל כבר בישרתי. ואני מתחרטת, ולא יודעת איך להתמודד עם מה שיצרתי, ולא יודעת איך להתמודד בכלל, עם כל מה שקורה כאן, אז פשוט ברחתי מהחדר. אבל אורה רדפה אחרי והצליחה לגרור אותי, אני לא יודעת איך, לתוך החדר בחזרה, ואז עמדה מולי ושאלה אם "מתה" זה כמו שיצחק הזקן אבא של משה מהמכולת "מת" כשהוא עצם את העיניים ואחר כך לא הצליח לפתוח אותן, ויותר הוא לא דיבר איתה, עם אורה, או עם משה, או עם אף אחד בכלל. הנהנתי הנהון קטן ופשוט לא ידעתי מה לומר, ואורה בהתה בי והייתי חסרת אונים כל כך. ופתאום אורה אמרה לי שאני סתם טפשה ושקרנית וזה לא יכול להיות, ואני הרגשתי שהעולם פשוט חזר לתוהו ובוהו, כי אורה קראה לי טפשה, ואורה לעולם לא מדברת ככה, ואמא לא כאן בשביל להרגיע אותה, וגם לא כאן באופן כללי, והחיים השלווים שהיו לי עד עכשיו נגמרו, והרגשתי קצת כאילו אני על שפת תהום.

ולא ידעתי עד כמה זה נכון.

אחרי שקמנו מהשבעה וביקרנו בגן הפורח שבו מניחים גופים נובלים (או סתם גופים שבגדו בעצמם) הלכתי לאולפנא, למרות שהוצעו כל מיני הצעות, בשביל שאני "אתרחק קצת" ו"אתאוורר" ו"אתאושש", כלומר שלא אסתובב בעיר, כי התאונה הקטלנית קרתה במרכז העיר, אבל אני סירבתי להצעות הללו, שהיו מאוד מתחשבות ומבינות (בכאילו, כמו שאחותי אמרה,  כי איך מישהו יכול להתחשב ולהבין את האובדן הפרטי שלי?), כי רציתי להישאר עם אבא ועם אורה בבית שלנו, ורציתי להמשיך ללכת ולפגוש את החברות הרגילות כי חשבתי שמן הסתם מה שנכון הוא להמשיך כרגיל, כמעט, ולרגע עלתה התהייה "מה אמא הייתה אומרת", וברגע שאחרי חשבתי שהתהייה הזו אבסורדית, ואין מה לדוש בה בכלל, ושאין בה טעם, ואם אני אחזור עליה אי פעם היא רק תכאיב, אז החלטתי למחוק אותה. אבל זה היה קשה למחוק אותה, למשל כשהיועצת באולפנא אמרה לי בחום שהיא תשמח לדבר איתי ולהקשיב לי אם אני רוצה. ולמרות שהחלטתי למחוק את התהייה הזו, כשהיא עלתה אני עניתי עליה, לעצמי. חשבתי שזה היה משעשע את אמא, זה שהבת שלה היא סוג של מקרה פסיכולוגי, והיא הייתה צוחקת איתי אבל בסוף מרצינה ואומרת, נועי שלי תלכי אליה אם את מרגישה שאת רוצה, או צריכה, או שניהם ביחד. וכשדמיינתי את זה, התענגתי על החום שהיה קורן ממנה אלי כשהיא קראה לי "נועי", ואפילו היה לי קצת קל בלב.

בסך הכל, פשוט ניסיתי לחזור לחיים נורמאליים, עד כמה שאפשר, ולכן לא נעניתי להזמנה של היועצת. בבית קבענו, אני ואבא, כל מיני דברים שנועדו לעזור לנו להסתדר ביומיום בלי אמא. ודווקא אחרי שהכל נכנס קצת לשגרה, פתאום העולם התפוצץ.

~~~~~~~~

האמת - יש כאן עוד המשך. מקווה להוסיף בקרוב..

ערכתי ושיניתי והוספתי רבות, אשמח לתגובות כאלה ואחרות.. :)

שתהיה לנו רק שמחה בלב,

או לפחות שתהיה דומיננטית.

אביב