אני לא יודע, אבל לפעמים אני מרגיש מן חור כזה באוויר הפנימי שלי
כאילו כל העצבות שבעולם באה ומצאה מנוח בליבי.
מועקה, כזאת שעולה מהבטן ונתקעת בגרון, נשמעת בַקול ומשתקפת בעיניים
גרגירי עצב שננשבו מכף יד גדולה היישר למול פני הנועזים.
חבל.
דווקא ציפיתי ליותר מהאלוהים של העולם.
תגובות
הכל מוכר, יפה ממש. מנוסח טוב. כתב- אחלה!
וניסוח, מטריף!
אבל... השורה האחרונה???--
לוידעת.. אנשים, אתם מגזימים.. עד כאן..
אני חושבת שזאת אשמתנו של כל העצבות והתסכול שמכוננים בתוכנו-זו חוסר השמחה שאנו מטביעים בתוך נשמתנו.
למה את חושבת ככה?
|מתלבטת אם למחוק את היצירה].
בריאת אלוקים, לא נראה לי שאפרט כאן את מה שנראה לי.
זו אחת היצירות היותר אהובות עלי.
בכל מקרה, תודה...
וגם. כבדרך אגב, אני לא רואה שום בעיה אם השיר הזה.
אתם רוצות להגיד לי, שאתם אף פעם כשהיה לכם עצוב אתם לא שאלתם את ה' למה? למה אתה עושה לי את זה?
אף פעם ממש?!?!
אם כן, אז וואו! צדיקות עולם שאתם!
אבל תניחו לנו, בנות התמותה, לשאול את ה' ולהביע את הרגשות שלנו דרך שירה.
וזוהי רק קצת מדעתי, אני פשוט לא רוצה לכתוב בוטה יותר ממש שכתבתי.
בקטנה, אל תימחקי, אל תתני לדעות של אנשים אחרים להשפיע עלייך.
וזה בסדר, זכותן להביע דעה כמו שזכותי לפרסם את זה.
עם אותם הסיפורים ואותם הקטעים, אותה השירה ואותה הסיומת, אפילו אותם החרוזים לפעמים..
אותו מסר, תמיד תמיד תמיד.
ולכן התגובות בהתאם, לא חשבתי שזה יתקבל בכלל אבל שיהיה.
יש המון המון חברים שפשוט קוראים קטעים כאלה ^ ומתחברים. קיבלתי תגובות באישי, פתאום שאתה מגיע למקום מסוים אתה מבין כמה כמוך יש, הרבה הזדהות. זה אנחנו.
וזה אפילו יפה לפעמים :).
ובאמת שלי כבר נימאס מזה שהכול ניגמר בערך באותה צורה.
כי באיזשהו מקום, כולנו משחקים אותה.
כי אני רוצה לדעת, ובאמת שאני רוצה,
מי אף פעם לא שאל את ה' למה אני?
ב''ה אני מניחה שרובנו כבר עברו את השלב הזה של לשאול למה אני. אבל כל אחד שאל את זה, אפילו פעם בחיים.
תשובתה של שאלה זו עוד תופיעה בשיר שאני מקווה לפרסם כאן.
זה השלב שאחרי. מה היה כ'שהעזתי להאמין'.
אין לי שאלות בעניין, קיבלתי תשובות והחלטתי מה לעשות איתן.
אני לא יודעת למה את חושבת שכולנו 'משחקים אותה', אני בטוחה שיש כאלה שמאמינים 'על אמיתי', ובאמת אוהבים את אלוהים והכל, נכון עברתי את ה"שלב הזה", של השאלות והחיפושים. (אבל הגעתי למקום אחר..)
תודה רבה.:)
טוב ושמחה
וכן, אני גם אוהבת את ה' על אמיתי, ולכן אני כבר לא שואלת למה.
לפני שאהבתי את הקב"ה ולפני שהבנתי באמת מי הוא, לא הייתי עצובה ולא היו לי צרות. אני לא אומרת שבגלל שאני אוהבת אותו נהיו לי צרות,אבל אולי אבא נתן לי קודם כל את האפשרות לאהוב אותו, ולהבין שהכל לטובה, כדי שאני תמיד אוכל להתחזק.
אבל גם כשאהבתי אותו, לקח לי זמן להפנים שבאמת הכול לטובה. אבל שבאמת הכול.
הייתי מאוד אוהבת את ה' אבל גם הייתי אומרת לו: "אני יודעת שהכול לטובה, אבל למה זה קרה לי? "
אז זהו, שאז הייתה לי רק הידיעה שהכול לטובה.
לקח לי זמן להבין שאני גם באמת ובתמים צריכה להאמין בזה, ללא שום ספקות.
אך ברגע שהבנתי את זה, תמו שאלות הלמה, ואני הרבה פחות פעמים בדיכי.:)
עכ''ל! :)
לפני שאהבתי את הקב"ה ולפני שהבנתי באמת מי הוא, לא הייתי עצובה ולא היו לי צרות. אני לא אומרת שבגלל שאני אוהבת אותו נהיו לי צרות,אבל אולי אבא נתן לי קודם כל את האפשרות לאהוב אותו, ולהבין שהכל לטובה, כדי שאני תמיד אוכל להתחזק.
לכן אף פעם לא שאלתי למה...... :)
וזה יפה.
אבל בנאדם נורמלי, קשה לו- לגיטימי שיאמר וישאל ואפילו יתלונן.
ע"ד- אין פסול בזה. ההיפך, תשאל, תבין תראה לאן זה מוביל..שאלות לוקחות למקומות רחוקים..
בהצלחה.
פעם וואן גוך אמר "העצבות תימשך לנצח"- היה לי עצוב עליו, עכשיו עצוב לי עלי. ועלייך?
(אולי מה שהכי טוב זה מה שהלב מכתיב והלב שלנו..כזה מתוק.
עצוב לנו, על כולנו, אז מה?)
(ונגיעות של אלוהים באצבעות הרכות שלך מסמלות לך סדק.)