כשיש יותר מידי זמן לחשוב, ומעט מידי אותךָ.

                                     בעהי"ת

 

לחייל גיבור אחד... או אולי לאברך צדיק אחד... שתמיד מזכיר לי שאני הכי טובה, אבל עכשיו הוא שומר על עמ"י בצבא... ומה שנותר מתוך הלבד הזה, זה לחשוב...

 

את חושבת שמותר לך לשקוע בזכרונות ההם, כשהיית מתלבשת כמו חילונית שמתחפשת לדתי'ה, כמו תינוקת שמתחפשת לאחת שמבינה, כמו שבר כלי בידיים ההרסניות שלה, שהיא נסתה לנתץ לעוד ועוד רסיסים, לפורר אותך ואת הדמעות שלך עד דק, מלכת העולם, מאירה את העלטה של נדחי עמו ישראל, סמל לתורה מופת ומעשים טובים... גוף ריק מלא ביומרה, הרבנית שהקריבה על המזבח את איכות החיים שלה ושל משפחתה, את החינוך התורני בתלמוד תורה שלא קיים אצל הנדחים האלה ובדרך רמסה לפתיתים קטנים של בושה את ה"עמכות" האלה שנקראות "תקן בית", ----התיכוניסטיות האלה...כולן מקשה אחת של נידחות, אין הבדל בין המסורתית עם הג'ינס הצמוד לבין זאת שלעגו לה 6 שנים על החצאית הארוכה והשרוול שמכסה את המרפק...גם את זאת וגם את זאת נשים בתקן פקידותי, מעון תינוקות, מקסימום גן חנ"מ, אף אחת לא מספיק טובה כמו "הבנות שלי" לתקן "רציני" , אף אחד לא שלח אותן ללמוד באולפנה נחשבת כמו של ה"בנות שלי", מקומיות... נחותות...----

היי את , את שניבטת על עצמך מהמראה באשקובית שלכם עם התמונה של הרב זצ"ל על הקיר והש"ס של בעלך שמאיר את הצפיפות הזאת, אברכית אחת עם מטפחות גדולות במגירה, איפה היית עד אתמול... עד האתמול הקרוב-רחוק הזה, שעוד גיששת לך דרך בתוך החושך הגדול... שעדיין חיפשת את האורות הרחוקים-עליונים. השטנה שלה כלפייך, האשמה עלייך, כלי שבור שמחפש יד אומן... ----ואת, את אפס בזוי לעומת ה"בנות שלי". ----

לילות שבכיתי, את שלא השכלת להבין, בונה לך בועה מגוננת בתוך הבזויים האלו... עמך ישראל שבאת "להאיר" את חשכתם ולהוסיף עוד האדרה למה שיכתבו עלייך בספרים אחרי שתלכי מפה.

ואני חלק מה"בזויים" האלו ה"מקומיים" ... מנסה להחזיק חזק כדי שלא ליפול, מתנדנדת על גשר צר מאוד, אבל לא הצלחת לזרוק אותי לתהום.

את, כן את, מישהו הרשה לך לשקוע במחשבות האלה, לקחת את עצמך שנים אחורה, ולבכות על אותו המקום שהעפלת כבר ממנו מזמן. יום אחד אי"ה, את תהיי גם כן עם הסטטוס הזה, שמתחיל בר' ונגמר בת', ויהיו לך ילדים וילדות אוהבי ה', יראי אל-וקים, ילדי אמת, זרע קודש בה' דבקים... הם יזכו להאיר את העולם שלך ושלו, והם לא יעברו את מה שאת עברת... ועדיין ברגעים של שקט, את תהיי מבוגרת, אבל את תזכרי בילדה בת שמונה-עשרה שהיא פצעה בה צלקות אל-חלוף, ותבכי. ומתוך זה תעלה שמחה גדולה, שניצחת אותה, כנגד כל מה שהיא ציפתה, התעלת על חוסר האמונה שלה בך...

את תוהה למה את כל כך מנסה לנצח אותה, למה את כל כך שקועה בתת-אדם הזו, ואין לך תשובה. מנסה להוכיח את עצמך בעולם "שלהם". שוכחת שאת כבר לא צריכה לעשות את זה... שעברת את השלב הזה...

 

תמיד כשתיכנסי למקום הקדוש הזה, תרדי מקו 20 ותלכי לדבר עם אבא, תרגישי מועקה, כאב כזה, שכאן, בשבילם לא היית מספיק טובה. את רוצה להתעלות בתוך המקום הקדוש הזה, להתחבר למלכים האדירים של עמ"י, לדמיין את מראה הכהן הגדול... מתוך שמחה שלמה. אבל העצב מנקר בך. המועקה הזאת, שגורמת לך לא לרצות ללכת לשם, כי השמחה והקדושה ... לא באמת שלמה כמו שרצית. כי אחרי שלושה שבועות הרימו אלייך טלפון, שלושה שבועות של ציפייה, שבהן עוד פעם, פעם אחר פעם, דחו אותך. תנסי במקום אחר, את לא בשבילנו, אנשים מהסוג הנחות שלך לא מתאימים לשבת וללמוד תורה עם הבנות הנעלות שלנו. וניסית במקום אחר, ברחת מעשן הסיגריות שאפף אותך. מהלבד הזה עם ספר בחדר כשכולן עושות שטויות בדשא. וכעסת שלא יכולת ללמוד  שם, כי שם היית מצליחה באמת ללמוד שנה....עם בנות שהיית רוצה להיות חברה שלהן, שנה במדרשה שהיום את מרגישה שכל כך החמצת אותה...כי כניראה את לא טהורה מספיק בשביל לפתוח את דלתות קודש הקודשים הזה, שבחלונותיו נפות של משי. כשאת הולכת לשם, את מרגישה שאת לא יכולה להכיל את הצער הזה, את הבוז הזה כלפייך, הינה עוד כלום אחת שהגיעה מתוך כלום ומתדפקת לנו על דלתות הזהב שלנו כמחכה לחסד ונדבה...

מתי כבר תהיי מספיק בוגרת לצעוק לעצמך, שמי שלא רוצה "לא צריך", ושאת לא פחות. שהם הפסידו אותך, ולא את הפסדת אותם. ואת משיבה לעצמך, ועונה לעצמך, וקוראת לו, והוא עונה לך, לפחות ככה נדמה לך... ואת מנסה להתרחק מהתקופה הזאת.. שחלפה כבר מזמן. וזה מכה בך בפנים.

רוני ושמחי ילדת דממה... העולם שמח... תצעקי שזכית, שאתם בונים את בית המקדש הקטן שלכם, שלאט לאט עם הרבה תפילה וסייע'תא דשמיי'א יגדל, וקולות של טוב וחסד ימלאו אותו.... ותתעלו ביחד מעל כל הדמעות האלה.. את כל כך מקווה, שכשזה יקרה, לא תצעקי "ניצחתי אתכם".