גירוש- פרק א', נהר הפרת, גבול ארץ ישראל, שנת גת"ח

בס"ד

גירוש

גבול ארץ ישראל- נהר הפרת, שנת 597 לפני ספירתם (ימ"ש), גת"ח לבריאת העולם.

הגולים ישבו להפסקה  על גדות הנהר. "זהו", קרא מישהו,"כאשר נעבור את הנהר נצא סופית מארצנו". אלעזר נחרד, לצאת מארצי, ממולדתי. לפתע נזכר בכפרו, אותו כפר הצופה על ירושלים, זה היה מזמן, הדבר נצטייר בעיניו כזיכרון רחוק. בית, כפר, לחיות בלא דאגות ממשיות. והנה כבר חצי שנה הוא נודד עם העם, בגלות, גולה, הם כולם בדרכם לבבל. שוב פעם נזכר בכפרו , בירושלים כפי שנראתה מכפרו, כאשר במרכז העיר היה ניצב בית המקדש, גאוות העם. למה אלוקי, למה?, הוסיף לשאול את השאלה ששאל כבר ימים רבים מאז שצפה עם חבריו בבית המקדש העולה באש.  הוא זכר את ההמולה הרבה בימי שלושת הרגלים, כיצד ביתו היה מתמלא באנשים שאותם לא הכיר בכלל, וכמעט בכל פינה אפשרית היה אפשר לראות צרור ושמיכות, סימן שמישהו יושן שם, גם הוא היה מוותר על מיטתו באותם ימים למען הנשים ההרות והזקנים שהיו מתארחים בביתם, ובסוכות בכלל היה חובר אל אביו ואל עוד כתריסר גברים שישנו בסוכתם. גם בחוץ, היה הכפר מלא על ידי כל עמך ישראל. אלעזר תפס את עצמו, "אלעזר אל תחזור לזיכרונות, שינן לעצמו שוב, אתה לא יודע היכן זה ייגמר". הוא ניסה להסיט את מחשבתו לחלום שחלם אתמול בלילה, על עוד איזה משוגע אחד עם שם שדומה לשמו של נבוכדנאצר יימח שמו , שרצה להשמיד את היהודים ולדחוף אותם לים הגדול.....

השפרצת מים העירה אותו מהרהוריו, "אלעזר, שמע את קולה של יהושבע אחותו התאומה, תיקח את גדליה ויהודה ואולי גם את עצמך לרחצה , אמרה והצביעה על אחיו הקטנים שטבלו רגליהם במים, אני לוקחת  דניה ורוניה, המשיכה תוך כדי משיכת שתי אחיותה הקטנות אחריה.

למחרת, לאחר שישנו על בלילה על שפת הנהר, המשיך אלעזר ביחד עם העם לעבר בבל, לגלות.