יצירות של בת-ישראל-וציון

הזיכרונות חוזרים אליה, מציפים אותה, המראות.
שוב, ושוב ושוב.
יש שזה יקרה באמצע החיים,
כשהיא בדרכה ממקום למקום,
משיעור לשיעור,
או שזה יקרה באיזה רגע פנוי להרהור
בין הפעילויות.

הזיכרונות, המראות:
גלי ים,
בזריחה,
ובאופל.
מתנודדים ועולים כשיכור.
למרות שהלילה הגלים עדינים,
גורמים רק לתנועה עדינה.
ומזמור לדוד
ה' אורי וישעי.
ושירה עדינה

בס"ד

ילדה תימניה בדרכה לישראל במבצע "על כנפי נשרים".
ציור חביב שצירתי...

בס"ד


גירוש, יש המון במילה הזאת. לומר לאדם ללכת מביתו, ממקום שהשקיע בו את הנשמה. לפעמים אני חושבת לעצמי מה יקרה אם יום אחד חס וחלילה יחליטו לפנות את הישוב שלנו, הישוב הירוק והמטופח באמצע הגליל, כמו שקרה בסיני או בגוש קטיף.... לעזוב את הבית, לדעת שעוד מעט הבית האהוב שלך כבר לא יהיה, לעזוב את המקום שבו נולדתי, לאן נלך? האם הקהילה היתה מחליטה להישאר ביחד? ואם לא איך היי'תי עוזבת את חברותי שאני איתם מיום

******

גירוש יהודים, גירוש ספרד, גירוש אנגליה, שטח היישוב, ועוד רבים אחרים, אלו היו' בגלות ואולי הוכיחו שהיהודי צריך להיות בארץ ישראל....
והיו גם אחרים, בארץ ישראל, סיני, גוש קטיף אלו קרו במדינת ישראל החופשית...

******
הרשימה מתארכת, בינהם יש גירושים של קהילות שלמות, וגירושים קטנים יותר של כמה משפחות.
היו גם כמה גירושים שלא באמת גירושים אלה בגדר "פינוי" שאל האדמות האלו חזרנו אחר-כך או כאלו שהיו באמת לטובתנו....

******
ולסיום, שמעתי שליוסף טרומפלדור היתה אמירה, מין חוק שכזה: "לא עוזבים נקודת ישוב יהודית בארץ ישראל".


* רק להבהרה- אינני פוחדת שיש סיכוי שזה יקרה, כל התיאור הזה הוא תוצר של דמיוני הפורה עד מאוד....

בס"ד
טוב, מצטערת שזה לקח קצת זמן, אבל הצלחתי לסיים את זה בסופו של דבר.
הגליל, ארץ ישראל, שנת 68 למניינם, ג'תתכ"ח לבריאת העולם.
קשה ללכת,עוד יותר היה קשה ללכת עם העובדה שאת הולכת לגלות, לארץ זרה, וקשה, קשה לדעת שאת הולכת ומשאירה אחריך ארץ חרבה, שבארץ החרבה הזאת נמצאים חלק מאהובייך, ושהסיכויים שתראי אותם שוב אינם כה גדולים. נעמה הסתכלה על אחותה הקטנה שצעדה מלפניה, חנה נשמה בכבדות.

בס"ד

גירוש
גבול ארץ ישראל- נהר הפרת, שנת 597 לפני ספירתם (ימ"ש), גת"ח לבריאת העולם.
הגולים ישבו להפסקה על גדות הנהר. "זהו", קרא מישהו,"כאשר נעבור את הנהר נצא סופית מארצנו". אלעזר נחרד, לצאת מארצי, ממולדתי. לפתע נזכר בכפרו, אותו כפר הצופה על ירושלים, זה היה מזמן, הדבר נצטייר בעיניו כזיכרון רחוק. בית, כפר, לחיות בלא דאגות ממשיות. והנה כבר חצי שנה הוא נודד עם העם, בגלות, גולה, הם

בס"ד
כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם, עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם: "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א'), והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו