הזכרונות חוזרים אליה

הזיכרונות חוזרים אליה, מציפים אותה, המראות.

שוב, ושוב ושוב.

יש שזה יקרה באמצע החיים,

כשהיא בדרכה ממקום למקום,

משיעור לשיעור,

או שזה יקרה באיזה רגע פנוי להרהור

בין הפעילויות.

הזיכרונות, המראות:

גלי ים,

בזריחה,

ובאופל.

מתנודדים ועולים כשיכור.

למרות שהלילה הגלים עדינים,

גורמים רק לתנועה עדינה.

ומזמור לדוד

ה' אורי וישעי.

ושירה עדינה של

אל תסתר פניך ממני.

והבד הלבן

על גדר תיל,

שהרוח החזקה על פסגת ההר,

הרוח שמנענעת את כל העצים על ההר,

מנענעת ומנופפת גם את הפסת בד הזאת:

בד לבן עם כתם דם.

והרוח החזקה

מביאה איתה גם את זיכרון הצעקות.

צעקות של כאב,

צעקות של מאיסה.

מאיסה בגורל,

מאיסה בשברון.

ואז גם היא רוצה לצעוק.

אותן צעקות של מאיסה:

מאיסה באותו גורל,

הגורל שמכה באכזריות

 פעם אחר פעם,

מכה אחר מכה.

מאיסה בשברון

שמביא איתו הגורל כל פעם

במין מעגל קסמים שלעולם לא נשבר

שנראה שלעולם לא ישבר.

מאיסה בזיכרונות

בזיכרונות שמציפים אותה

כל פעם מחדש.

באים מתוכה,

מחלחלים אותה.

הזיכרונות האלו שלה,

שנראה שבלעדיהן

אין אותה,

הזיכרונות האלו,

שהיא כל כך רוצה למאוס בהם.

הזיכרונות האלו,

שבכלל לא שלה.