גירוש, פרק ב', הגליל, ארץ ישראל

פורסם בתאריך כ' באדר ב׳ תשע"א, 26.3.2011

 

בס"ד

טוב, מצטערת שזה לקח קצת זמן, אבל הצלחתי לסיים את זה בסופו של דבר.

הגליל, ארץ ישראל, שנת 68 למניינם, ג'תתכ"ח לבריאת העולם.

 קשה ללכת,עוד יותר היה קשה ללכת עם העובדה שאת הולכת לגלות, לארץ זרה, וקשה, קשה לדעת שאת הולכת ומשאירה אחריך ארץ חרבה, שבארץ החרבה הזאת נמצאים חלק מאהובייך, ושהסיכויים שתראי אותם שוב אינם כה גדולים. נעמה הסתכלה על אחותה הקטנה שצעדה מלפניה, חנה נשמה בכבדות. נעמה העבירה את מבטה לשמש שלאט לאט הפחיתה מאורה, כמו האיצה בהם להגיע למקום שבו יעבירו את הלילה לפני שהשמש תשקע. יהודה, אחיה הגדול שהלך בראש, הפנה את ראשו, "נעצור כאן לכמה רגעים" החליט. הם נעצרו וחנניה, האח השני הגיש לחנה שעדיין התנשפה מימיה. משום עלה בנעמה זיכרון היום שבו הם עזבו את גוש חלב, עירה. כמה ימים לאחר שנכנסו הרומאים לעיר, נכנס יהודה לביתם ואמר "מחרתייםאנחנו עוזבים את גוש חלב, כל הארץ חרבה, בני- נכר שולטים בעירנו, נהגר לכיוון צידון, מי יודע, אולי ה' יזכנו לשוב לארץ בנויה ביום מן הימים". אלעזר, האח הצעיר ממנה, התנגד "כשהמצב קשה, בורחים?" אמר במעין תוכחה, "בשום אופן לא, נישאר בארץ, נילחם, נהרוג את אלו השוללים מאיתנו את חירותנו!". "אלעזר, אינך מבין? אי- אפשר להילחם רק מתוך רצון לנקמה, אי- אפשר להילחם כשיש פלגים בעם, כאשר חלק משפיע מהעם אינו רוצה להילחם". אמר חנניה, האח הצעיר מיהודה, שהיה מלומד וחריף שכל יותר מהבנים האחרים במשפחה. "העם הגדיש את הסאה, חטאנו, לכן אלוקים הביא את הרומאים למרר את חיינו ולשלול את חירותנו;איננו בורחים, אנחנו גולים, נענשנו על ידי האלוקים, אולי יום אחד נתקן את מעשינו ונזכה להיגאל. לבנתיים זהו תחילתו של חורבן." "לצערי, סיכויו של המרד להצליח וסיכויינו לגרש את הרומאים מהארץ קטנים אלא אם נשנה בו דברים". אמר יהודה, שהיה בעל ראש קרבי ואף היה מפקד במרד. " לאחר שאבא נרצח ואמא נפטרה אני אחראי למשפחה, נעזוב בעוד יומיים עם שחר, אני מעדיף גלות מוקדמת מאשר לגלות לאחר שראיתי בחורבן ארצי". "אתחיל להכין את הדברים לקראת המסע" אמרה נעמה, הבת הבוגרת שהקשיבה מהצד לשיחת הגברים. "יהודה, אני נשאר בארץ, אני הולך לירושלים משם אני רוצה להצטרף לבן- יאיר ואנשיו במצדה". יהודה שתק ובאותו רגע חנה, בת הזקונים, נכנסה לחדר, "יהודה!", שמחה לקראת אחיה הגדול. "שלום חנה", השיב לה יהודה במאור פנים, "גדלת מהפעם האחרונה שראיתי אותך", אמר.  "חנה", אמר חנניה בסבר פנים רציניות, "אנחנו עוזבים". "מה? מתי? לאן?" שאלה חנה. גם פניו של יהודה הפכו לרציניות "אנחנו עוזבים בעוד מחרתיים, נלך לכיוון צידון". "אבל למה?" הקשתה חנה. "בואי חנה", נכנסה נעמה לשיחה, " אסביר לך בזמן שתעזרי לי להכין את הדברים למסע".

 

 יומיים לאחר מכן עזבו את עירם וכמה שבועות לאחר מכן עברו את הגבול הצפוני של הארץ על ידי סירה והגיעו לצור, משם היו עתידים ללכת לצידון, "עדיף גלות מוקדמת מאשר לראות את ארצי חרבה", הדהדו דברי יהודה אחיה במוחה של נעמה בזמן שהסירה הקטנה שיהודה וחנניה שכרו והשיטו נכנסה לנמל צור, "ומי יודע אולי נשוב לארצנו ביום מן הימים". "אמן" לחשה נעמה, והפנתה את ראשה כדי לראות בפעם האחרונה את חופה של ארץ ישראל.

תגובות

כ"ח באדר ב׳ תשע"א, 16:17
סיפור יפה וכואב י אנונימי י
הסיפור יפה ובנוי היטב אך השפה לא מתאימה לתקופה. אני יכולה להבטיח לך שלא היו מימיות באותו הזמן. אולי כדים, אולי נאדות מים.
אך בכל זאת הסיפור מעביר בצורה טובה את המסר, יישר כוחך.
א' באב תשע"א, 17:11
מעניין... י ימב"כ י
הייתי מוסיפה קצת יותר מתח ופרטים על המרד ועל יהודה.
(אם לא אכפת לך לקבל הע(א)רות?)
כ"ב באב תשע"א, 01:10
יפה...באמת כדאי קצת להרחיב אבל זה גם סבבה י ילדה סוכר י    הודעה אחרונה