בת מתתיהו

בס"ד

 כיון שראו יוונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם, עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כוחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם: "בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א'), והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואליעזר היה שמו. כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפיריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי, שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתיתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה. 

אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי, ומה בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעלל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שניים וקנאו לאחותנו והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמישה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואליעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר: "בי אין מעצור לה' להושיע וגו'" (ש"א י"ד), ופתחה פיה בבכיה ואמרה: רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. 

תהילה סיימה להבריש את שערה והסתכלה על אחותה חנה שנכנסה לחדר כמה דקות אחריה. חנה ישבה על מיטתה ומיררה בבכי. אכן היה להם יום מעייף, חשבה תהילה, ועכשיו, יכלה חנה להרשות לעצמה להישבר. היא יכלה להפסיק להיות הנערה החזקה ולמרר בבכי מול אחותה, חברתה לנפש, שאיתה היא חולקת את חדרן מיום שתהילה נולדה. תהילה התיישבה על מיטתה והביטה בחנה  לכמה שניות, חנה הרימה את פנייה המכוסות דמעות והביטה באחותה, לאחר כמה שניות של שקט חנה פתחה את פיה והתחילה, בקול שבור, לספר לאחותה:" אתמול בלילה, רציתי להיות נרגשת לקראת חתונתי, אבל כל שיכולתי לחשוב על היה היכן אהיה בלילה שלמחרת. חשבתי על סבלן של כל בנות ישראל שהתחתנו לאחרונה, על סבלן של הרווקות שלא רוצות להיטמא ביד ערל, ופתאום החלטתי שדי, חייבים לשים לכך קץ! היוונים האלו יימח שמם לא יכולים להמשיך לפגוע בטהרתן של בנות ישראל כך! כל הזמן שבו ישבתי באפריון התענתי בשאלה האם לעשות מעשה,

וברגע אחד, החלטתי: לא עוד! ואם כל הכעס שהיה לי קמתי וקרעתי את שמלתי." היא השתתקה לרגע."כאשר כולם הסתכלו עלי בתהדמה, התחלתי להתחרט אבל החלטתי שאם מעשי נכון אין לי סיבה להתחרט, וחוץ מכך, לאחר שעשיתי את המעשה כבר לא יכולתי לחזור בי." תהילה הסתכלה בה "איני  אומרת זאת רק מתוך ניחומים, לפי דעתי עשית מעשה נכון." "ראית את הזעם שהיה בעיני יהודה רגע לאחר מכן?" שאלה חנה בהומור שלא היה בה. "כן, וראית כיצד במשך כל היום היה צריך יוחנן להחזיק בשמעון כדי שלא יקפוץ עליך בזעם בכל רגע נתון?" שאלה תהילה באותה נימה.

"יכול להיות שמעשי היה מוגזם במקצת", אמרה חנה לאחר עוד קמה דקות של שקט, "אך הוא היה נכון, הרי הייתי חייבת לזעזע אותם". "כן", הסכימה תהילה, "למרות הכל מעשיך היה נכון." השתיים הביטו דרך חלון חדרן לשמים המכוסים כוכבים בחוץ. "חושבת את שאליעזר עדיין ירצה לשאת אותי לאחר זאת?" שאלה חנה. "בעזרת ה' יהיה טוב" השיבה תהילה. "כן", הסכימה חנה, ופתאום השמים זרועי הכוכבים ואור הירח נראו כל- כך מבטיחי תקווה, "בעזרתו יתברך יהיה טוב, חייב להיות".