בס"ד
"ברוריה, גשי הנה" קרא לי בן דודי יהודה.
"אני כאן" נעמדתי לפניו בסינר מלוכלך שראה שנים טובות יותר. הוא גלגל
מגילה וחתם אותה בשעווה.
-"ברוריה, זקוק אני לעזרתך.רואה את את המגילה הזו?"
-"רואה אני"
-"מגילה זו צריכה להימסר לרבן יוחנן בן זכאי"
-"לרבן יוחנן בן זכאי? שלח את אחי יוחנן. אין זה ראוי שבת ישראל תלך אל מקום חכמים"
"ברוריה, יוחנן קטן הוא וערך המגילה רב. בימים כתיקונם הצדק עימך ואני
עצמי הייתי מוסר את האיגרת לידיו של הרב. אולם ממהר אני אל המקדש, אל
מצודת אנטוניה"
"מה לך ממהר אל המצודה?" שאלתי בפליאה.
-"טיטוס,בנו של הנציב אספיאנוס, יצור על ירושלים וכעת מתקרב הוא אל
החומה שלישית עלינו לעכבו ולהלחם"
"מה כתוב באגרת?" שאלתי בסקרנות.
"ירושלים במצור ומי יודע מה ילד יום. חושש אני כי לא רבים הימים שנשב עוד
בביתנו. הביטי סביבך, כל יום מתים גברים נשים וטף" יהודה נאנח על פניו
ניכרו אותות המלחמה ונראה היה כי לא ישן שעות רבות. הוא קם מכיסאו .
"ירושלים לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. הרומאים חזקים מאיתנו להם ליגיונות רבים ומה לנו? חרבות? אבנים וקומץ לוחמים בודדים ורעבים?"
שתקתי והאזנתי לדבריו הבנתי כי רוצה הוא לפרוק מליבו את רגשותיו. "ראי,יש כאן מכתב לרבן יוחנן בן זכאי, מתעתד הוא לצאת מן העיר ולפגוש את אספסיאנוס. אולי יהיה אפשר מחוץ לירושלים לשקם את הסנהדרין ואת חייהם של יהודים רבים."
"יהודה מה יהיה על ירושלים? מה יהיה על המקדש?"
"יחרבו!"
"לא! אל תדבר כך אינני מוכנה לשמוע זאת, די לנו כי נחרבו פעם אחת." קראתי
"ברוריה, מה ערכם של ירושלים והמקדש כאשר קונים כהונה גדולה בכסף?יהודים לא מכבדים זה את זה, הנה לך: סיקרים פרושים, קנאים ,מתונים כל אחד רוצה להיות ראש לירושלים ומה קורה? אפילו להלחם יחד על ירושלים שחשובה כל כך לכולם הם לא מצליחים והרומאים יודעים ומנצלים זאת לטובתם." הוא נאנח. פניו הרזות הביעו צער רב. נראה היה יותר מכפי גילו.
נזכרתי בחגיגות החתונה של אחיו שמעיה ואשתו ציפורה כמה שמחה הייתה שם. נזכרתי בפניו של יהודה כמה היו מאירות וקורנות משמחה. כשעוד היה המזון בנמצא לפני ששרפו את מחסני המזון. כמה טוב היה ובין לילה הכל השתנה.
לילה אחר ליל החתונה התעוררנו אמי ואני מקולות זעקה ששמענו מהרחוב. יצאתי לרחוב וראיתי להבות מתנשאות לשמים. ראיתי את עירי היפה והמיוחדת עולה בלהבות, חשבתי שהרומאים הגיעו והם צרים עלינו ומשליכים לפידים בוערים.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה את יהודית אשתו של שלמה הקצב שיצאה כמוני.
" רואים יהודים? רק כך נוכל להלחם!כשהרעב יציק בביתכם תבינו כי צריך לצאת ולהלחם. לא ניתן לאספסיאנוס לשלוט בירושלים ובמקדש. לגאולת ירושלים הקדושה!" קרא שמעון בנו של הסנדלר.
"שריפה, יהודים שריפה! שרפו את מחסני המזון! מה יהא עלינו?" זעקת השבר של צפניה האורג נשמעה בשוק.
"שמעון! בריון אתה!" קראתי "ראו למה גרמתם! שרפתם את כל מחסני המזון של עשירי ירושלים, מה יהיה עלינו?"
"צאי והלחמי למען עירך!" השיב לי, האש בערה בעיניו.
-"לא כך! יהודים רבים ימותו מרעב בגללכם!" קראתי בייאוש.
"רק כך הם יצאו וילחמו! " ענה לי ועיניו אטומות.
"משוגעים אתם! תמיטו חורבן על העיר הזאת!" צעקה יהודית שכנתי וברחה לביתה בדמעות.
"מה יהיה עלינו עכשיו?" לחשה אמי
"ברוריה-" קטע אותי יהודה ממחשבותיי.
"יהודה" הפסקתי את דבריו "אם כך, מדוע נלחם אתה על המקדש אם סופנו להפסיד בקרב?"
יהודה שתק ונעץ את עיניו בכד החרס שהיה ריק ממים. נראה היה שהוא מהרהר בשאלתי. לבסוף שבר את השתיקה ואמר:
" הגאווה היהודית.דעי לך ברוריה ותספרי זאת לילדיך בבוא הזמן שתינשאי לראוי לך. ירושלים לא מחרישה ולא מקבלת בברכה שלטון אלילי שכופר באל אחד. לבסוף ישלוט בירושלים רק מי שאוהב אותה ונכסף לה בכל ליבו"
שבוע עבר, מאז שיהודה ביקש ממני למסור את המכתב לרבן יוחנן בן זכאי. מאז ייחלתי למען לחם ומים דלוחים אך אלו כמעט ולא היו בנמצא.מגפות החלו פוקדות את העיר. תהיתי עד מתי נשרוד ונוכל להחזיק מעמד ברעב הכבד.הרגשתי כיצד בטני וגבי אחד הם. הרעב כבד כל כך עד כי יהודים ליקטו גרעינים יבשים מגללי בהמות. מהלו תבן עם מעט מים אך עד מהרה גם אלו אזלו. כעת כל אוצרי הסתכם בשתי
כל אוצרי הסתכם בשתי
"ברוריה מגישה עזרה לנפגעים" אמר יהודה בגאווה לא מוסתרת.
"ישמרך אלוקים" ברכתי את יוחנן וחיבקתיו.
"ברוריה, שמרי על עצמך. אולי נפגש עוד" נפרד ממני לשלום ומיהר לדרכו .
הרגשתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו. מחיתי את דמעותיי, יהודה התבונן בפני.
"ברוריה" אמר לבסוף "אחרי המלחמה אם נשאר לבסוף בחיים, רצוני הוא כי
נבנה יחד את ביתנו כאן בירושלים"
"יהודה-" קראתי בתדהמה
"ברוריה, התנישאי לי?" יהודה דיבר במהירות כאילו חשש שלא יספיק לומר את
אשר על ליבו, נראה שהמעמד הזה קשה לו "יודע אני כי אין זו העת המתאימה,
אך מחשבה זו מקוננת בראשי זה זמן רב מי יודע מה ילד יום. לא ידעתי מתי
יוכל אני לומר לך זאת..."
"יהודה,עת מלחמה-" התחלתי לומר.
"אל תשכחי כי המלחמה היא על החיים, עלינו לחיות ולספר את הסיפור לאלה
שיבואו אחרינו, חשוב שיהודים ידעו על המלחמה על ירושלים והמקדש"
שתקתי ולבסוף אמרתי ברכות "רצונך כרצוני, בבוא הזמן נבנה את חיינו כאן
בין חומות העיר" יהודה היה נראה נרגש הוא חייך לעברי ולפתע נראה צעיר יותר מכפי גילו.
"מזל טוב, ברוריה." בירך אותי ובעיניו שמחה גדולה.
"מזל טוב,יהודה" ברכתי אותו גם אני. ברגע הזה הייתי המאושרת בבנות ירושלים.
"לוחמים" קרא יוחנן מגוש חלב אחד ממנהיגי המרד. "לכל אחינו שעוד כוחם
במתנם. זכרו כי זאת המערכה האחרונה.גם אם יכניעו אותנו הרומאים וישרפו את
מקדשנו זכרו כי עם ישראל חי קיים וינצח וסופנו לנצח בקרב. לגאולת ירושלים
הקדושה"
"בום!"
איל ברזל ניגח את החומה
"לגאולת ירושלים הקדושה" קרא שמעון בנו של הסנדלר
"בום!"
אבנים הושלכו פנימה
"לגאולת ירושלים הקדושה" קרא יהודה והשליך אבן אל הרומאים.
"בום!"
תגובות
הסיפור מורכב בעיקר מדיאלוגים. הייתי מצפה לקצת יותר תיאורים בין לבין, שיכניסו את הקורא יותר אל האווירה של הסיפור.
נראה כאילו את מנסה להעביר המון אירועים בטקסט קצר (ואכן, תקופת המצור לא היתה כ"כ קצרה כמו שלפעמים נדמה לנו...),
ולא כ"כ מספיקים לחוות את האירועים.
כדאי אולי להתמקד בקטע אחד או שניים מהתקופה של טרום החורבן, ואת השאר להריץ.
וסתם שאלה- הקנאים שרפו את מחסני התבואה אחרי שרבן יוחנן בן זכאי עבר ליבנה? זה לא היה בסדר הפוך?
אני מסתמכת על מידע היסטורי בלבד!
בקשר לריב"ז- אני חושבת שיציאתו הייתה לאחר שריפת המחסניםם כמו שהוא אמר לאבא סיקרא. איןלי את הציטוט המדוייק אני אשלח לך אותו.
תודה על הערה