כשהנשמה מיוחדת וגבוהה,
למקומות עמוקים היא מגיעה,
מחפשת את דרכה, מסתובבת אבודה
מסרבת לבקש עזרה.
גופי יודע לשחק בהצגות
כאילו שהכל בסדר, הוא כבר למד לא לקוות.
אחרי התקווה מגיעה אכזבה,
ואז- התרסקות ושבירה.
עמוק עמוק לתהום הוא נופל,
פורש ידיו, נותן לרוח לנשוב על פני המבוהלים
רוצה לא לחשוב על הנפילה, תוהה אם גם אותי אוהבים.
אחרי נפילה- מגיע דיכאון, מרה שחורה
ומדיכאון לצאת.. משימה לא קלה.
המשימה נעשית הרבה יותר קשה
כי מלמעלה לא מושט חבל. איפה אהבה??
מטפסת בקושי, מוכה וחבולה
מחכה לאור שבקצה המנהרה.
על עוד מכשול מתגברת,
עוד צעד מתקדמת.
בנחישות ליעדה אגיע, אני חייבת להצליח בדרכי
לבד אצעד, בכוחות עצמי. אני חייבת להוכיח- יש כאן אהבה!!
כשאני מתקרבת לאור העצום והנורא
רואה אני... דמות עם עוצמה.
הדמות שם עומדת, זוהרת,
ונשמתי בהיסוס מתקרבת.
מבט או שניים מתחילים לזהות
את אבא שעומד שם, מסתכל על פצעי, על המכות
ואני רצה אליו בחיבוק אוהב וגדול
נגד אבא שלי.. איש אינו יכול!!
תגובות
'מורות', הן שתי ולא שני...
"מוקדש לשני מורות לדרמה נפלאות מאד"
בהצלחה בהמשך...
יום טוב =]
אני מבינה את הכוונה, אך לא ממש נוח לי עם זה.
דבר נוסף הוא שלדעתי זו לא הנשמה שמשחקת -ההפך- היא האמיתית, היא זו שכל הזמן מתפללת ומשתוקקת לאבא,
זה הגוף, הנפש שקשה לה.
בכל מקרה מה שכתבתי כאן זו דעתי האישית והצד שאני מביטה ממנו, אך כפי שכתבתי- השיר מקסים!!!
כל הכבוד!