ביתן מס' 16- פרק ג':

השקט הזה, המעיק והמפחיד. כמה שהוא שונא אותו! שמיר ניגש לטלוויזיה והדליק אותה על איזשהו ערוץ בידור. גם את הרדיו הדליק וכיוון לחדשות.

עכשיו, כשקולות מרגיעים של אנשים נשמעו ברקע- הוא יכל להתלבש בנחת ולסיים לארוז.

לבסוף, כבר גמר לאכול ולהתארגן, נשארה רק המעטפה של הכסף שאמא השאירה לו במגירה..אוה, הנה, עכשיו היא מוחבאת לה בעומק התיק..זהו, הכל מוכן. שמיר יצא מהבית ונעל את הדלת אחריו במפתח. את הטלוויזיה תכבה כבר מיקה, האחראית על מצב הבית.

כן, שמיר כבר ידע שהוא כפוי טובה ושעליו להעריך את העובדה שהוא לא מונח או גווע ברעב. גם כל החברים קינאו בו על כך שהוא יכול כל שבוע לערוך אצלו בבית הריק מסיבות אינסופיות. אבל בכל זאת הוא לא הרגיש בר מזל במיוחד. לא כשבשבת בצהריים הוא ישב מול הטלוויזיה צופה בקומדיה משפחתית, אכול קנאה על המשפחה המאושרת שבמצג. לא כשלחברו הטוב יש אחות שמשיגה לו כל בכל פעם חברה חדשהבת -גילה (כי חבר שלו לא היה כל כך טוב בלשמור על החברות שלו). לא כשימים שלמים בחופש שעבר האדם היחיד שראה היו מיקה והבן הקטן והמשעמם שלה.

טוב, זה לא הוגן מצידו לשפוט את הבן של מיקה, בטח גם הוא ממש משעמם אם רק יחשוב על זה- מה הוא עושה כל היום, משחק כדורסל..? יופי לו!

לפעמים שמיר כל כך ריחם על עצמו שרצה פשוט להתאבד, ואולי אז יבינו הוריו כמה טעם הוא מכניס לחייהם וכמה הם זקוקים לו. ומתוך כך, יבינו כמה..הוא זקוק להם..

"נו ילד, אתה בא כבר או לא? אין לי את כל היום." נהג המונית צפר לו בעצבנות. שמיר התנער מהרהוריו ועלה על המונית- בדרך למקום שבו לא יישן לבד, לא יאכל לבד, ותמיד תמיד יהיה איתו מישהו. כי ככה זה במחנה קיץ, אתה אף פעם לא לבד, וזה מה שכייף בו.