יצירות של *שמש*

ארוחת הערב הייתה ללא ספק מהנה במיוחד ומלאת התרגשות. כולם פטפטו בעליצות ויצרו חברויות.
שבות התיישבה בכיסא ריק על יד נערה שהייתה מוכרת לה מקבוצתה. "היי, מה שלומך?" פנתה בנימוס ובחיוך, מוכנה להכיר חברה חדשה. הנערה הסתובבה אליה בתדהמה, כאילו לא חשבה ששבות מסוגלת לדבר בכלל, פלטה מבט מלא בוז, והסתובבה חזרה אל הנערה מצידה השני, מפטפטת ברוסית קולחת.
'אופס', חשבה לעצמה שבות, מעט מושפלת. 'אלה בטח נטשה

איילת ישבה בסלון הביתן ושוחחה שיחת היכרות נעימה עם ליהי. "..-בועז ושלומית אימצו אותי כשהייתי בת ארבע,אני לא ממש זוכרת את זה, אבל תמיד ידעתי. זה לא סוד. אף פעם לא הרגשתי מוזרה ושונה, הם הורים נפלאים ותמיד שידרו לי שאני נורמלית ואפילו בת-מזל. אחותי, לעומת זאת אומצה על ידינו כשהייתה תינוקת,היא לא יודעת..ככה עדיף כרגע.." ליהי נבוכה לרגע, אבל חייכה אל איילת ופלתה אנחת רווחה.
"ואו, נשמע שאת באמת בת-מזל,

תקציר הסיפור:
הסיפור מתמקד ב3 נערים ו3 נערות מרחבי הארץ שמגיעים לחודשיים למחנה כשרונות.המשותף בינהם- כולם משובצים יחד בביתן מס' 16. תוך כדי המחנה, הם לומדים אחד על השני, מתחברים ואוהבים. ומבינים שלמרות השוני והפערים- המשותף הוא שכולם מתבגרים עם התמודדויות לא פשוטות. וביחד הם עוזרים אחד לשני..החבר'ה המדוברים: שמיר- בן יחיד, עשיר ומפונק ששונא להיות בודד. יש לו טביעת עין חדה ומעמיקה על בני אדם. מראה

שבות הביטה בשקט על הנערים והנערות בקבוצה שלה. מהר מאוד גילתה שהיא לא הדתיה היחידה, היו עוד בת ובן דתיים בקבוצה, מה שגרם לה להרגיש מעט יותר בנוח. במבט מהיר ספרה שבות בסך הכל 16 בנות ו7 בנים בקבוצת המחול. היחס בין הבנים לבנות היה מובן. לא מכיוון שבנים פחות מוכשרים במחול, אלא מכיוון שזהו ענף ספורט שנחשב לפחות גברי והירואי, ולכן בנים מעדיפים לפנות לענפי ספורט תחרותיים יותר כמו משחקי כדור למינהם.
אחרי

נחמן עצר ליד ספסל קטן והניח עליו את התרמיל שלו. הוא רכן אל השקיות בהן נחו כמה חפצים חדשים שזה עתה קנה בBIG והחל לסדר אותם בתיק, כדי להיפטר סוף סוף מהשקיות המסרבלות. כשגמר, התקדם נחמן לכיוון המחנה. הוא לא חשש שיתבלבל בדרך. לנחמן היה חוש כיוון מצויין, רגליים חזקות ועיניים שלא פספסו שום פרט בדרכים. כך שללכת לאיבוד מעולם לא הייתה אופציה כשהלך למקומות לא מוכרים. 'אולי להיחטף..' חשב במשיכת כתף.
 
הוא

איילת הגיעה לביתן מס' 16 וקראה את שמה בעיון "א.איילת..ואוו" איילת גיחכה לעצמה. 'איזו השקעה אישית בכל אחד- לכתוב ככה את כל השמות' חשבה בחיוך.
החיוך שלה התרחב כשראתה על השלט גם את השם של המשורר הידוע- ב.חיים נחמן. היא דחפה את הדלת בעדינות והביטה בסיפוק בסלון הקטן. היא נפנתה למגורי הבנות, ובחרה את המיטה מצד שמאל, ככה היא זוכה למעט פרטיות ולא רואים אותה מייד כשנכנסים לחדר. לא היה לה הרבה מה לעשות,

נחמן עלה על האוטובוס וסקר אותו- מלא לגמרי. אה, לא. בעצם יש פה מקום ליד איזה נער ישן. זה אולי לא האדם האידיאלי לשבת לידו אבל אין דבר. חשב לעצמו נחמן, והניח את התרמיל הכבד על המושב כדי למתוח את שריריו התפוסים. כשסיים, הניח את התרמיל במעבר, והתיישב לצד הנע, נזהר לא להעיר אותו. הוא היה בלונדיני, עם שיער חלק ודי ארוך שהגיע לאוזניו. הבגדים שלבש היו גדולים עליו, אבל מבעד לבד הדק ניתן היה להבחין בשרירים מפותחים.

"דביר, איפה הנעליים שלי?!?" איילת כעסה כל כך. למה יש לה כזה אח קטן ומעצבן, מה היא עשתה לא בסדר? דביר נכנס לחדרה בחיוך שובב עם נעליה בידיו. "למה לקחת לי אותם, אתה לא מבין שאני ממהרת?" היא הוכיחה את הילדון.
"לא רציתי שתךכי לי פתאום ולא תגידי שלום.." הסביר לה במבט מבוייש ותמים. "נו טוב, מה שתגיד. אבל מה פתאום חשבת שאני אלך בלי להגיד לך שלום?! אני הכי אוהבת אותך בכל העולם כולו! בוא אליי, דבירוש" והיא

לפני הארוחה, הוכרז שיש משחק -רשות בכדורסל-פתוח חופשי לכל מי שמעוניין. נערים רבים הגיעו, נבחרו קפטנים, נערכה חלוקה לקבוצות, הצופים (ובעיקר הצופות) התיישבו ביציע, והמשחק החל בסגנון חופשי של חניכי "מחנה כשרונות צעירים". באופן טבעי הצטרף שמיר למשחק, אפילו נחמן החליט לנצל את ההזדמנות לפרוק מעט מההתרגשות שאחזה בו,יוצא דופן היה דורון, שעמד לצד החניכים שנבחרו לשפוט במשחק, ושתק. הוא הגניב מבט לעבר הבנות ביציעים,

נחמן התיישב עם הצלחת שלו על יד אביחי, עמ"י ואביעד, מהקבוצה שלו. ארבעתם היו הנערים הדתיים מהקבוצה, והרגישו בחיבור הטבעי בינהם, בעזרת שפה משותפת, כמו "שותפים לצרה".
"בחיי, ראיתם שיש לנו בקבוצה ערבי?!" עמ"י שאל בהתרגשות ומעט כעס. "כן, מה אתה מתלהב כל כך? מה, אתה מהפאנטים שחושבים שערבים מועילים רק עמוק עמוק בים?" אביעד יותר קבע משאל. "למה בים? מצידי שיחיו- אבל רחוק מכאן. אין לי שום עניין להכיר אותם."

דורון הגיע אחרי שמיר שהגיע אחרי נחמן, אבל הוא לא היה האחרון, ועד שהגיעו כולם לאולם הכדורסל- עברו דקות ארוכות. המאמן שלהם, אדם גבוה ושרירי עם שיער כהה שהיה מגולח למשעי, עמד בנחת במקומו כאילו ישד לו את כל הזמן שבעולם. על צוארו תלויה הייתה משרוקית, ובידו אחז בכדורסל חדש.
לאחר שהגיעו כולם, שרק המאמן במשרוקית החדות והפטפוטים הופסקו באחת. "אני המאמן שי, ככה אתם תקראו לי פה. וכשאני עומד פה, אני לא רוצה

איילת, ליהי, שבות, דורון, שמיר ונחמן- נכנסו לאולם הגדול יחד עם כולם, נרגשים מאוד ומעט חוששים.
"ברוכים הבאים למחנה הקיץ כשרונות צעירים!"
פנה אליהם מנהל המחנה, מר אפי ברזילאי, אדם גבוה ומעט שמנמן, שלבש חליפה נוחה ולא מהודרת מדי. הוא דיבר בחיוך, ובקול מהיר ומבטיח.
"המחנה שלנו קיים כבר יותר מ30 שנים והוא מביא לכולנו הרבה גאווה. לדוגמא- שאול טוויסטר, השחקן הידוע- בוגר השנה השלישית שלנו! ריקי

"עזוב, בועז. אף אחד כאן לא בא עם ההורים שלו, אני בטוחה שאסתדר!" ליהי מלמלה באי נעימות.
"מה העניין, ליהי? מתביישת באבא שלך?" הקניט בועז בחביבות ותפח על שכמה. "לא! אני..-" ליהי ניסתה להסביר, היא ממש לא רצתה לתת להורים שלה הרגשה לא נעימה.
"זה בסדר, מתוקה, אני רק צוחק עלייך. לכי תיהני לך, ואל תשכחי להתקשר כל ערב, כדי ששלומית לא תמות מדאגה." הוא חייך אליה וקירב אותה אליו בחיבוק. ביתו הגדולה, שכל

דורון ירד מהאוטובוס בעקבות הנער התוסס והרועש שישב לידו בנסיעה. האמת, הוא די קינא בילד ההוא שעומד להיות דוד. יש לו פלאפון להתקשקש בו, וכל מיני שטויות ומיני פינוקים. רק אדם עיוור לא היה שם לב כמה 'הדוד' מוקף במעגל משפחתי אוהב ותומך. ודורון, בינו לבין עצמו- הודה שאפילו אם 'הדוד' קצת מוזר ובנוסף גם דתי (!), הוא מקנא בו ובחייו המושלמים. דורון הקרין רק הזנחה ופשע, ואותו הנער, ממש שכב על זרי הדפנה.
טוב,

ליבי דידתה לעבר מיטתה של אחותה הגדולה והביטה בגיבורה שלה נושמת באיטיות מתוך שינה, חיוך שליו שפוך על פניה. הקטנטנה ליטפה בידה את פניה של ליהי וקראה אליה בקול סמכותי ככל שיכל קולה הדקיק לגייס- "ליהי, אמא אמרה שאת מאחרת ואת צריכה לקום לפני שאבא יברח לך!" ליהי התהפכה פעם ופעמיים. אבל לאחר שליבי ממש צווחה את דבריה באוזנה היא כבר לא יכלה להתעלם. "אימל'ה!" היא קפצה בבהלה "איפה אני? מה את רוצה ממני?" היא שפשפה

דורון סגר את התרמיל הגדול בתחושות מעורבות. אז נכון שאמא מאוד עודדה אותו והוא בטוח שהוא יהנה. אבל משהו אמר לו שהוא יצטער על כך שהוא לא נשאר בבית ושככה הוא עוזב אותה לבד עם אבא. "אתה מוכן,דורי?" שי, כבר לבוש במדיו החדשים, נכנס לחדר. הוא תמיד קרא לו 'דורי', חוץ מאשר כשהיה במצב רוח עגום ומסוכן במיוחד. אז דורון,מסיבות מובנות, תמיד העדיף את השם 'דורי'. אבא קרא לו תמיד רק 'דורון', לא משנה באיזה מצב רוח היה.

ליהי הביטה בנערה שנכנסה דלת מגורי הבנות. לפי הגודל, ליהי יכולה להיות דודה שלה לפחות. ליהי הייתה נערה גבוהה מאוד, ואמנם לא שמנה, אך הייתה לה נוכחות ומעט כריזמה. הנערה השניה, לעומתה, הייתה דקיקה וכמעט הסוותה את עצמה יחד עם הקיר. וגם, לא נעים לומר- היא דתיה. האם הן יסתדרו ביחד? ואולי יתפתחו דיונים מעצבנים והנערה הרזה באה לפה רק כדי להטיף לה ולהחזיר אותה בתשובה? 'טוב, לעזזל החששות, תהיי נחמדה!'
"היי.

שמיר נכנס למגורי הבנים, חושש ממה שימצא שם. כן, חששותיו התאמתו. מולו היה חדר קטן ולא מרווח, במראה מרושל ומלוכלך. והכל בתחושה של אנטי- אסטתיות מכוונת.
מולו, על המיטה, ישב נער בן גילו וסקר אותו בדממה מעיקה. טוב, הגיל יהיה הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם, זה ברור. שמיר היה בחור מטופח, ביקורתי, סמכותי, וגם, לא נעים לומר- לא כל כך יפה או מושך. לעומתו, הנער נראה מוזנח, מקבל את מה שקורה סביבו בהכנעה, וגם-

נהג המונית כבר צפר לה ליד הבית, שבות מיהרה לצאת אליו עם תיקיה העמוסים לעייפה. ההורים שלה יצאו מהבית מוקדם לעבודה, היא נפרדה מהם כבר לפני כן. עכשיו נשאר לה רק לכבות את האור ולנעול את הדלת. וזה מה שהיא עשתה בזמן שהנהג העמיס את התיקים שלה על המונית. לבסוף התיישבה שבות במושב האחורי עם התיק הקטן שלה, עייפה אך מרוצה. מצפה בכליון עיניים לבאות.
לאחר שהבהירה עם הנהג את הדרך והתשלום, פתחה שבות את הסידור

השקט הזה, המעיק והמפחיד. כמה שהוא שונא אותו! שמיר ניגש לטלוויזיה והדליק אותה על איזשהו ערוץ בידור. גם את הרדיו הדליק וכיוון לחדשות.
עכשיו, כשקולות מרגיעים של אנשים נשמעו ברקע- הוא יכל להתלבש בנחת ולסיים לארוז.
לבסוף, כבר גמר לאכול ולהתארגן, נשארה רק המעטפה של הכסף שאמא השאירה לו במגירה..אוה, הנה, עכשיו היא מוחבאת לה בעומק התיק..זהו, הכל מוכן. שמיר יצא מהבית ונעל את הדלת אחריו במפתח. את הטלוויזיה